"אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים". שרה קורין אלאל. המילים של מאיר גולדברג מתאימות לכל זמן, ובזמן הנוכחי אפילו מקבלות עוצמה כפולה. הטקסט עוסק בקולקטיב פסיכופטי – חופר מקלטים, נמלט ממסיבות, מרמה את עצמו ואינו בודק את הנזק העתידי למעשיו. מקרה נדיר של כותב שמדבר על בעיה של ציבור שבתוכו הוא יושב, וזה נשמע אמין. ה"אנחנו" מייצג גם את חולשותיו של הפרט העומד מאחורי המילים.
קול האלט של אלאל משדר דאגה אמיתית באוריינטציה של אני-לאומי, מקבל עוצמה כפולה ומכופלת בזכות המנגינה הבלעדית והמקצב הנפלא. נושבת בו רוח תזזית של בהלה. בגרסה במקורית של אלאל השיר מייצר דרמה, כשהיא שרה את ה"אנחנו" בתחושה של חלק בלתי נפרד מהקולקטיב הזה המוגדר "זן נדיר" ו"ציפור משונה". מהשירים שימשיכו לשרוד לעד. ליהודית רביץ יש גרסה איטית ומלנכולית יותר לשיר, שנשמעת לא פחות אמינה מהמקור ואולי אף יותר. (האזינו מטה)
*** השיר מאלבומה של קורין אלאל "זן נדיר" שיצא ב-1992, (שהה שבועיים בראש המצעד במרץ אותה שנה)
אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו/ נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו/ חופרים מקלטים.
אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת/ נדחקים לסירות משוטים.
כל יבשה היא ספינה שטובעת/ כשחופרים מקלטים.
אנחנו זן נדיר: ציפור משונה/ החלומות באוויר, הראש באדמה.
אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו/ לא עיוורים, אבל לא מביטים.
ולא ברור מה נשאיר אחרינו/ מלבד הפחדים.
אנחנו זן נדיר…
קורין אלאל – זן נדיר יוני 2017 צוותא ת"א
קורין אלאל – זן נדיר – 1991
יהודית רביץ – זן נדיר
