שלמה גרוניך צילום מרגלית חרסונסקי

שלמה גרוניך: חוגג 50 שנות קריירה

בפסטיבל הפסנתר

אולם רקנאטי מוזיאון ת"א
4.5/5

איך חוגגים 50 שנות קריירה? מתחילים בקטע לא מתוכנן שאינו מופיע ברשימת השירים. לא יודע מה עבר לשלמה גרוניך בראש, אבל יכול להיות שמה שעבר לו – עבר גם אצלי: איך ליצור מופע' שלא ימחזר את המוכר והחביב. אולי זוהי סיבת הפתיח.
מצד שני: הקהל בא לשמוע את גרוניך הישן והטוב. הישן אכן טוב מספיק כדי להלהיב מחדש. פסטיבל הפסנתר הוא מבחינתו מסורת שהחלה לפני 20 שנה בלשכת ראש העיר רון חולדאי,  שהתארח אז אצל גרוניך בחלילית. גרוניך הזכיר לחולדאי שנכח בהופעה את הלילה ההוא. למעשה, הוא מהיחידים ששמרו על הצביון הפסנתרי של פסטיבל הפסנתר. בדרך היו תוכניות כמו "עשרה פסנתרנים וגרוניך אחד", המופע "שירים פשוטים".
אחרי הפתיח הלא צפוי – הגיע "אל נא תלך". גרוניך "התפרע" מעט ואלתר טקסט, משהו על כתיבת השיר ("את המנגינה הזו כתבתי כשהייתי ילד, רגלי היו משתלשלות באוויר, אצבעותיי מנגנות באך…) ואז – "ציור" הקלאסי שלו ושל מתי כספי בהשתתפות הציבור המזמר.
בהמשך  הגיעו רגעים מיוחדים: גרוניך מזמין מהאולם גיטריסט – מורדי פרבר, שחי ומננגן בשנים האחרונות בארה"בששמו אינו מופיע בתוכנייה. הנגינה שלו ב"עכשיו זה שנינו" וב"שומקום" הוסיפה תבלין חיוני ומרענן לשירים.
הפסנתרנות בערב תעלה דרגה כאשר מול גרוניך יתיישב בפסנתר שני עומרי מור.  הדואט ביניהם יוליד רגעים יפהפיים במיוחד בקטע GO. מי שחיפש "פסטיבל פסנתר" – קיבל אותו בשיר הזה רענן, נלהב ואטרקטיבי, כאילו ממשיך להמציא עצמו מחדש.
אלון אולארצ'יק, בהמשך, הוסיף את החן והקלילות שלו בארבעה שירים, ביניהם "נערה במשקפיים" ו"נואיבה" – מסוג האינטרקציות החינניות, אך הלא חיוניות, בסיכום קריירה של 50 שנה.
אז הנה, איש בקוקו עבות לבן מבהיק עם טונות כריזמה, סקרן בלתי נלאה, מושפע רב כיווני, זמר נשמה, גם אנטרטיינר, הפסנתרן שמשתמש בקלידים כדי לעבור מהעידון המלודי הקלאסי דרך האלתור הג'אזי, המקצבים המגוונים, שנוגע גם גם במיוסיקאל האמריקני וגם בקברט האירופאי. הרומנטיקן ששר שירי אהבה נוגעים ומגיעים, המוסיקאי שהוא קרקע פורייה שמתחדשת בגידוליה המגוונים, קרקע שספגה מבאך דרך מוצארט, צ'יק קוריאה, פרנק זאפה והגיעה עד מוסיקה יהודית ואתיופית.
חמישים שנים אני מאזין לו. רשימת שירים שמשתנה קמעה. בכל פעם – סערה קטנה. נו דאל מומנט. מוסיקה ושאו. באך וג’אז. ליריקה ותיאטרון. הרך והאינטימי. הנוגה והעליץ. רוחב ועומק הרפרטואר. ובעיקר – פסנתרנות, אמנות הפריטה – וירטואוזיות לשמה, שאר הרוח והנשמה.
בטח שעוברת מדי פעם המחשבה: מקומו באולם הקונצרטים. באך, שוברט, ליסט. בטהובן. אולי זה ממשיך להיות חלום. וישנה גם המחשבה הנגדית: אישיות כמו של גרוניך – תגסוס ותמות באולם הקונצרטים הרם-מכובד. זה אולי משפט הסיכום הכי נכון לקריירת 50 השנה שלו.

שירים: אל נא תלך, ציור, בואי ילדה, בטרם, עכשיו זה שנינו – עם מורדי פרבר, שומקום – עם מורדי פרבר, לונה פארק, קואיננה  עם עומרי מור, ירושלים עם עומרי מור, Go עם עמרי מור, הזמן עובר, בואי נגיד – עם אלון אולארצ'יק, נערה במשקפיים – עם אלון אולאררצ'יק, נואיבה, שירים פשוטים, סימפטיה – עם אולארצ'יק עומרי מור ומורדי פרבר.

משתתפים: שלמה גרוניך שירה ופסנתר,  עומרי מור פסנתר ,אלון אולארצ'יק שירה, וגיטרה, מורדי פרבר – גיטרה

צילום: מרגלית חרסונסקי

ציור

שומקום – עם מורדי פרבר

Go עם עומרי מור

נואיבה עם אלון אולארצ'יק

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות