ההחלטה של שלמה גרוניך (בן 76) לחזור לבמה בסוף 2025 להשקת אלבומו החדש "תודה אהבה" עוררה סוגיות מורכבות – בריאותיות, אישיות, מוסיקליות וחברתיות. בני משפחתו של גרוניך פרסמו בעבר כי הוא סובל מדמנציה, וכי יש לו ניתוקים, שמאפיינים את המחלה, ושהוא אינו תמיד מודע לדברים שהוא אומר. זה נחשף אחרי שגרוניך עורר סערה ציבורית בעקבות אמירה גזענית שנאמרה על הבמה. האמירה פגעה בתדמית שלו – לא רק כאמן, אלא כדמות ציבורית שמייצגת ערכים.
ההגיון אומר, כי בחזרתו עכשיו לבמה קיים סיכון על רקע פער בין הדימוי של גרוניך האגדי לבין המציאות הפיזית או הקוגניטיבית של אדם במצבו.
בהופעה ב"בית היוצר", למרות שמצבו ניכר בו, המוסיקה והוא ניצחו בגדול. מרגע שהתיישב לפסנתר, הוא הצליח לספק את הוירטואוזיות של העבר, בעיקר בנגינה, באינטרקציה עם הנגנים המעולים, בתקשורת עם הקהל, פחות מבחינה קולית.
האלבום החדש הוא פסיפס מוזיקלי־רגשי עשיר, שמאגד בתוכו פיוט, כאב, פליאה, ילדות ואהבה.
זהו מסע בין לחנים אינטימיים, גרוביים, ג׳אזיים וליריים, המלווים טקסטים של לאה גולדברג, דן פגיס, יהודה עמיחי, מאיר ויזלטיר ואחרים, בעיבודים שמציגים את גרוניך, כמאסטר של רגש וצליל. זהו אלבום שמרגיש כמו פרק בוגר, רך ומואר ביצירתו – כמכתב אהבה לאהבה עצמה.
אז הנה, איש בקוקו עבות ,לבן, מבהיק משרך דרכו חזרה לבמה. עדיין הכריזמה, אנטרטיינר, הפסנתרן שמשתמש בקלידים כדי לעבור מהעידון המלודי הקלאסי דרך האלתור הג'אזי, המקצבים המגוונים, שנוגע גם במיוסיקאל האמריקני וגם בקברט האירופאי. הרומנטיקן ששר שירי אהבה נוגעים ומגיעים, המוסיקאי שהוא קרקע פורייה שמתחדשת בגידוליה המגוונים, קרקע שספגה מבאך דרך מוצארט, צ'יק קוריאה, פרנק זאפה והגיעה עד מוסיקה יהודית ואתיופית.
חמישים וחמש שנים שאני מאזין לו. רשימת שירים שמשתנה קמעה. בכל פעם – סערה קטנה. נו דאל מומנט. מוסיקה ושאו ותיאטרון נטו. הרך והאינטימי. הנוגה והעליץ. רוחב ועומק הרפרטואר. ובעיקר – פסנתרנות, אמנות הפריטה – וירטואוזיות לשמה, שאר הרוח והנשמה.
בטח שבעבר עברה מדי פעם המחשבה, שמקומו באולם הקונצרטים. באך, שוברט, ליסט. בטהובן. זה המשיך להיות גם חלומו. ועדיין, למרות המגבלות, התרגשות גדולה לראות אותו בפעולה לא רק מלחין, לא רק פסנתרן, לא רק פרפורמר, אלא איש רוח מוזיקלי טוטאלי, מחבר בין עולמות, מפתיע את עצמו ואת הקהל כל פעם מחדש, והופך כל הופעה למפגש של רגש, טירוף ויופי.
שלמה גרוניך משיק את "תודה אהבה". נבחרו ארבעה שירים מהאלבום . שיא מיוחד: אלי דג'יברי עולה ומצטרף אליו בשיר "איפה". אלה היו רגעים ג'אזיים, שהוסיפו מימד חיוני להופעה.
שלמה כיוון חזק אל הקהל. יש שירים שהם נחלת שירת הרבים כמו "נואייבה". הקהל בא לשמוע את גרוניך הישן והטוב. הישן אכן טוב מספיק כדי להלהיב מחדש.
כזהו גם "בואי ילדה" בנגינה משדרגת של עמירם גרנות בסקסופון ועמרי אגמון בחשמלית.
רגע מיוחד – בתו ים גרוניך מצטרפת לדואט של "ציור" השיר, ששלמה ומתי כספי הלחינו במשותף להרכב "קצת אחרת".
ואיך אפשר בלי "סימפטיה" השיר שנכתב על ידי מאיר ויזלטיר על תל אביב, אבל יכול להתאים כמעט לכל עיר שבה אנשים מנסים לחיות בתוך כאוס עירוני, חברתי או רגשי, ועדיין לשמור על שפיות, תקווה, וסימפטיה אנושית פשוטה. זו ההרגשה איתה יצאנו מהופעה הנדירה של שלמה גרוניך. סימפטיה אנושית.
נגנים: אייל מזיג (בס), עומרי אגמון (גיטרה) רון אלמוג (תופים), עמירם גרנות (סקסופון) אורחים: אלי דג'יברי (סקסופון) ים גרוניך (שירה)
שירים: אל נא תלך, נואיבה, בואי ילדה, שומקום, גם השנה, זריחת האדם, כמו כוכבים, ואותך, ציור (עם ים גרוניך), עכשיו זה שנינו, איפה (עם אלי דג'יברי), שירים פשוטים, סימפטיה, שיר ישראלי
שירים: אל נא תלך, נואייבה, בואי ילדה, שומקום, גם השנה (חדש), זריחת האדם (חדש), ציור עם ים גרוניך, ואותך, עכשיו זה שנינו, הזמן עובר, איפה עם אלי דג'יברי בסקסופון, סימפטיה, שיר ישראלי
