געגועים לעיתים יותר מאשר "מפחידים" –  קורעים את הלב והנשמה. המלחמה האחרונה, החל מהשבעה באוקטובר, יצרה אוקיינוס געגועים מכלי נפש של אלפי משפחות, הורים, ילדים, בני ובנות זוג. השיר הזה מדבר עליהם. למאזין הלא מיודע אספר, כי הוא נכתב על סיון אלקבץ ז"ל על ידי אביה, שמעון אלקבץ. סיוון נרצחה בכפר עזה עם בן זוגה נאור חסידים ז"ל.
"אבטיפוס" שרים את הטראומה שחווה אלקבץ, הלם מזעזע שפגיעתו שינתה אצלו סדרי עולם. הגעגוע, האשמה, האימה, ההתפקחות: "לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו".
טבח השבעה באוקטובר היווה גם  רגע של חשבון נפש אישי ולאומי. מי האמין שסיטואציה כזו עלולה לחזור? הורים החביאו את ילדיהם, אנשים צעירים  ואזרחים תמימים נרצחו כשהם נסים על נפשם, ילדים נלקחו מהוריהם , נשים נאנסו. זה ה"לעולם לא עוד"?!
התסכול הוא כמובן על חוסר היכולת להגיש עזרה ליקר לך מכל, תחושת חוסר האונים ברגעי האימה. שבעה באוקטובר כבר לעולם לא יהיה עוד יום בלוח השנה. הוא ייחרט בזיכרוננו כקו פרשת המים. פצע עמוק ומדמם.
תוגת הגעגוע מתורגמת ע"י "אבטיפוס"  למנגינה עצובה שיש בה השתתפות בצער – פחות זעקת הנפש ההלומה והמשוועת. צלילים שיש בהם יותר געגוע מופנם, רכות של דכדוך וחמלה מאשר זעזוע.

הכי מפחיד זה הגעגוע/ שנוחת עליך בלי להודיע
גורם לך לבכות ברגע הלא מתאים/ בדיוק בקופה עם הדברים בשקית
הכי צורב זה רגש האשמה/ איך לא היית איתה ברגעי האימה
בשעות שהיא היתה תחת אש ודם/ היא רק רצתה שתגיד הכל יהיה בסדר

לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו/ לעולם לא עוד הבטיחו מנהיגינו
לעולם לא עוד אמרנו לילדינו/ רק העולם כבר לא עוד עבורנו
הכי מפחיד זה הגעגוע/ איך לא היית איתה/ היא רק רצתה שתגיד הכל יהיה בסדר

לעולם לא עוד אמרו לנו הורינו/ לעולם לא עוד הבטיחו מנהיגינו
לעולם לא עוד אמרנו לילדינו/ רק העולם כבר לא עוד עבורנו/ נשארנו לבדנו
הכי מפחיד זה הגעגוע/ זה הגעגוע