תנו למירי מסיקה לבחור בין קים כהן ללינוי קנטור. במי תבחר? בקים כהן, זמרת הסול בעלת המנעד הקולי והרגשי הענק בת השלושים או או בלינוי קנור, נערה קטנה בת שש עשרה ששרה באידון מאופק קסום? התשובה שקופה כמו מנעד הטעמים של מסיקה. הוא אינה סובלת את ה"שקט" הזה. הוא חייבת דינמיקה בביצוע. הכי טוב – גדול מן החיים. שתיהן, אגב, מצוינות. קים כהן שרה בעוצמה ובמהוקצעות של זמרות גדולות את Listen של ביונסה ואת I Have Nothing של ויטני יוסטון. בזכות זמרות כמוה ה-Soul חי וקיים. גם מי שאינו מחובר לסגנון – יודה ביכולותיה של המזכירה מדימונה. לינוי קנטור שרה Crazy של Gnarls Barkley ואת Not Going Anywhere של קרן אן. בגילה – לפתח סגנון שמגיע מתוך איפוק – נדיר. באודישנים, הזמרים בדרך כלל "מתנפלים" על השירים, מנסים לפתוח מבערים. מירי מסיקה אומרת: אני יכולה לשים שיר שלה במכונית, אבל לא ללכת להופעה שלה. אני מאמין למסיקה שהיא אינה משקרת, אבל כמנטורית או כבוררת, נדרשת ממנה פתיחות, ולינוי קנטור היא בדיוק הכישרון שיש לגלות ולעודד. מסיקה קיבלה פונקציה של בוררת, אבל נוכחותה בתוכנית משמעותית כשל שופטת מן המניין. במקרה של לארון גרומן ששר "מרלין מונרו" של "שייגעצ" (יובל מנדלסון) היא לא התייחסה לסגנון השירה אלא ל"התנשאות", "ציניות". "בעיני אין באמנות מקום לציניות", אמרה מסיקה. אתה אדם מבריק מאוד, אבל שכלתני, תתחבר לרגש שלך". מי היא מסיקה שתקבע שאין מקום לציניות באמנות? האם רגש הוא חזות הכל באמנות? מה זה בכלל רגש? האם אמן חייב להחצין רגש? ההערות שלה באודישנים ממש לא שכלתניות. היא פוזלת לצדדים לגפן ולגולן, מכניסה ידיים לידיות שלהם. 100 הנקודות שהיא מורשית לתת במבחן הקהל חורצות גורלות. הקיצר, יש לשנות את שם התוכנית לאביב-אייל-מירי.
