נדב ביטון טען טקסט של שלי מזרחי במטען רגשי כבד. השניים המזדהים בשם "אורות" (*) מציגים מונולוג של אישה בוגרת המתעמתת עם הילדה שבה שנשארה בתוך הלב.
מי אני, מה אני, מניין באתי ולאן אני הולכת, תמהה כותבת השיר בצר לה. זהות אישית היא תפיסה סובייקטיבית של המשכיות והתאמה בין המרכיבים השונים של אישיותו של האדם, חוויותיו וזיכרונותיו. ערפול זהות הוא מצב בעיייתי. זהו ניסיון לענות על השאלה שטורדת רבים: מה בדיוק הזהות שלי. הפניה לאלוהים במקרה כזה מעידה על קונפליקט ומצוקה נפשית הגובלים בנואשות.
בעיה: נדב ביטון שהלחין – שר את השיר בלשון נקבה. הגם ששירתו רגישה ומתכוונת, עדיין זה סוג של החלפת זהויות שאינה משרתת את השיר. ביצוע נשי טוב היה מוסיף לאמינותו. באופן כמעט אבסורדי המוסיקה, המנגינה, העיבוד והביצוע הרגשני הופכים את הנרטיב הדרמטי לחלק מתעודת הזהות האומנותית האישית שלו – כאילו הוא הסינגר סונגרייטר של השיר. ביטון מצליח לשדר את עומק הנרטיב מהצד שלו וחושף את עצמו כמבצע.
מצד שני: אם "אורות" שמה לעצמה למטרה לחשוף מבצעים חדשים – זו היתה הזדמנות לתת שיר כזה לזמרת מעולה מה שהיה מעניק לשיר אמינות גבוהה יותר..
צילומים: רן לוי
** "אורות" הוא פרויקט מוזיקלי של שלי מזרחי ונדב ביטון המאפשר במה לאמנים מבצעים חדשים.
אורות עזר כנגדי
אלהים/ השאר לי סיבה לשמוח/ תן לי אור קטן לחשכה
תן לי שקט/ תן לי אהבה
אלהים/ איזה מן חבר קטן/ שמור בתוך הכיס חזק
אם רק אצרח ואוציא/ אולי ייצא לעזרתי/ אולי יהיה לעזר כנגדי
בוא אליי/ פניי אל הכרית
שים פניך מולי/ אמור לי מי אני/ אמור לי את מי אני אוהבת
ואת מי לעולם לא אוכל
תן לי שקט/ תן לי סיבה / לא לבכות/ סיבה לשמוח
הילדה ההיא/ תן לה אהבה/ מתי לאחרונה אלהים/ זכרת את שמה
הילדה ההיא / אני לא רוצה לומר לה דבר/ גם חיוך לא אוכל/ גם חיוך לא אוכל
היא בודדה ועיקשת/ היא החושך הגדול שם אין אור/ גם לא קטן
היא הרעש הכבד/ בתוך גוף גדול/ היא אני ואני לא רוצה
לומר לה דבר/ רק לצרוח/ ולהוציא
שתצא כנגדי/ ותשיב מלחמה/ אולי אראה אותה
סיבה לא לברוח
אלהים/ איזה מן חבר קטן/ שמור בתוך הכיס חזק
אולי תשמור עליי/ תחזיר אותה אליי/ הייה לה לעזר ולא כנגדי
בעדי
