איציק פצצתי (עומר מור) מתרוצץ במסדרונות המלנכוליה האורבנית. העיר מככבת כאן. אין בה אנשים. יש מעלית, תקרה מזכוכית. יש גם מי שמנסה להאמין שהוא חפשי. אנחנו גרים בתוך העיר, יוצאים החוצה אל הרחוב, מחליפים את הבדידות הקיומית בחברותיות אורבנית. האם הכרך משחרר אותנו? ברור מזמן, שהמגפה של השנתיים האחרונות אינה רק בריאותית. בעיר קל יותר להידבק, אבל נגיף לא פחות קטלני הוא זה הנפשי שהורס חלקות של תקווה ואמונה. במקום לרוץ קדימה , אתה רץ במקום ולאחור.
מוסיקלית, זו אינה התחושה כאן: ה"ריצה" האורבנית מגיעה במשב רוח רוק שמחבר אקוסטיות וחשמל במנגינה וקצב שעולים ללא כחל ושרק לנתיב ה – radio friendly. לא ללחוץ על הברקס. לא רוח של ביאוס נושבת מהשיר, אלא עוצמות אופטימיות שמנגישות אותו לרחבות ריקודי הרוק, תחושה של אין עננים למעלה, ואתה חופשי לתת לגוף להרגיש ככה. הקול הגבוה הנוגע בפלצט חובר במהודק להפקה הקצבית, והתוצאה היא במילים הכי פשוטות – בילוי נהדר. It's rock 'n' roll! תרגישו חופשי לרקוד.
איציק פצצתי רץ במקום
נכון לעכשיו אני רץ במקום/ מעליי תקרה מבטון/ האוויר פה אפור ומלוח וחם/ הגגות לוחשים בלילות אל הים
העיר כבר עייפה/ שנים היא רק רוצה/ להירדם, לחלום על הגלים
והשמיים מסתכלים עכשיו מהחלון/ ונדמה כאילו אין כבר עננים/ הם אומרים "תרים מבט, תראה אתה חופשי"
ואתה מנסה ממש להאמין/ אתה מנסה ממש להאמין
אני רץ בתוך מעלית/ מעליי תקרה מזכוכית/ העשן פה סמיך, השפה פה זרה/ והחלומות במגירה
העיר כבר עייפה/ שנים היא רק רוצה/ להירדם, לחלום על הגלים
והשמיים… אני חופשי, אני חופשי/ והשמיים…
