"נעימת השיכורות" של אליאור שמש הוא שיר פרידה שפורק את הכאב בחשבון נפש בוטה. הוא נע בין וידוי אישי, כתב אישום כלפי האקס ומסיבת שחרור נשית. זה אינו שיר של עצב מופנם, אלא של כאב שהופך לאנרגיה, לציניות ולחגיגה. זהו  פופ נשי עכשווי שבו שברון לב אינו מסתיים בבכי, אלא הופך להצהרת עצמאות.
כבר בשורות הראשונות ברור שהשיר אינו מחפש פיוט: "לא שמתי לב / חצי מעשנת / מי דפק את מי?" זו שפה מדוברת, כמעט כמו הקלטת הודעה לחברה באמצע הלילה. אין ניסיון לייפות את המציאות, הישירות הזאת היא מקור הכוח של השיר. מצד שני, היא גם מגבילה אותו. הטקסט נשען על אותנטיות יותר מאשר על כתיבה לירית מורכבת.
אחד המוטיבים המרכזיים הוא תחושת ההפסד: "מי דפק את מי יותר? / וכרגיל אתה מנצח." זו אינה אמירה על ניצחון אמיתי אלא על יחסי כוח. הדוברת מרגישה שהיא זו שהשקיעה, ויצאה פגועה. היא מודה בכך בלי לנסות להציג את עצמה כחסינה.|
השורה: "הייתי מביאה לך פרחים אם היית אוהב / בישלתי בארבע בבוקר כשהיית רעב" מצביעה על  הפעולות היומיומיות – להביא פרחים, לבשל באמצע הלילה. הן מעניקות לסיפור ממשות. אלו אינן קלישאות רומנטיות אלא מחוות קטנות שממחישות את חוסר ההדדיות במערכת היחסים.
גם השורה: "אני אולי אוכל סרטים אבל אתה תאכל ת'לב" פאנץ' מוצלח של  משחק מילים, כמעט עממי, שנשאר בזיכרון ומתאים מאוד לשירה בציבור. אפשר להבין מדוע הוא הופך לרגע השיא של הפזמון.
החלק האחרון משנה את האופי של השיר. אם בתחילתו מדובר בפרידה אישית, הסיום הופך כמעט למונולוג זועם: "איך אתה מעז עוד לנסוע לאומן / לבקש בקשות שיהיה לך טוב…" זו כבר אינה רק תלונה על אהבה שנכשלה, אלא ביקורת מוסרית על ההתנהגות של בן הזוג.
השיר הופך אישי מאוד, כמעט כזה שנשמע כאילו נכתב על אדם מסוים ולא על דמות כללית. זה מעניק לו אותנטיות, אבל גם מצמצם מעט את האוניברסליות שלו.|
מוזיקלית, השיר עושה מהלך חכם. במקום להישאר בלדת פרידה, הוא נבנה על ביט פופ קצבי, עם אנרגיה כמעט מסיבתית. יש בו משהו תיאטרלי, לעיתים אפילו מוגזם במכוון. המעברים בין דיבור לשירה, האינטונציות הדרמטיות וההגשה החצופה יוצרים תחושה של מופע ולא רק של שיר.
זו  נקודת החוזק הגדולה ביותר של אליאור שמש. היא אינה רק שרה את הטקסט – היא משחקת אותו. יש בביצוע צבע, הומור וסרקזם, כך שגם הרגעים הכואבים אינם שוקעים ברחמים עצמיים.
השיר אינו חף מחסרונות.  חלק מהשורות נשמעות יותר כמו פוסטים ברשתות החברתיות מאשר כמו טקסט שנבנה לאורך זמן. המשפטים ישירים מאוד, ולעיתים חסר להם רובד נוסף של משמעות. בנוסף, השיר עמוס ברעיונות ובכעס, ולעיתים נדמה שהוא רוצה לומר הכול בבת אחת במקום לבחור כמה רגעים חזקים במיוחד.
גם הבחירה להפוך את האקס לדמות כמעט חד-ממדית מותירה מעט מקום למורכבות. השיר אינו מתעניין באמת במה קרה ביניהם; הוא מתעניין בתחושת השחרור של הדוברת.
"נעימת השיכורות" אינו שיר שמבקש להציג כתיבה פואטית או מורכבות רגשית. כוחו נמצא באנרגיה. הוא לוקח כאב, כעס ועלבון, ומתרגם אותם לפופ נשי חד, צבעוני ותיאטרלי. אליאור שמש מצליחה להפוך חשבון אישי עם אקס להמנון של התפכחות והעצמה, כזה שקל לדמיין מושר בקול רם במסיבה או בנסיעה עם חברות. זהו שיר שבו החוצפה, ההומור והביצוע הכריזמטי משמעותיים לא פחות מהמילים עצמן.