ההזדהות של הכותב והזמר עם הנופלים טוטאלית. נשמע כמו נאום ליום הזיכרון לחללי צה"ל. השירה, הקצב, הפאתוס – ככה לא שרים היום. רן אלירן, בן 80, כוכב זמר עברי בשנות השישים, רוב חייו בניו-יורק, הפך את ההזדהות לפרץ רגש מלודרמטי. אני מוכן להאמין לו, אבל קשה לי לקבל רגשנות אנכרוניסטית כזו. עניין של טעם. יגידו: תתחשב בגיל, בנוסטלגיה, בנושא, בסגנון של הזמר (שלהיטיו הגדולים היו "שארם א-שייך" ו"הבתים שנגמרו ליש הים"). התחשבתי, ועדיין עם כל חוזקו של הטקסט הזה, את זיכרונם של חיילי צה"ל אני משאיר לשירים מצוינים אחרים, ולא חסר.
אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל כָּל שְבִיב-חַיִּים, כָּל נְשִימָה שֶבָּנוּ / לְאֵלֶּה שֶיָּצְאוּ לַקְּרָב הַהוּא עַל רַגְלֵיהֶם / וְשֶחָזְרוּ הַבַּיְתָה בְּאָרוֹן / וְשוּם מִלָּה, שוּם הֶגֶה וְשוּם קוֹל / מִלְּבַד אוֹתָם צְלִילִים שֶבָּם הֻטְבַּעְנוּ / בַּחֹשֶךְ הַנּוֹרָא הַזֶּה שֶל בְּכִי יָקִירֵיהֶם / לֹא יִגְבְּרוּ עַל חֶנֶק-הַגָּרוֹן.
הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ / מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר / יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ / מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר / וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ/ בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם / שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ / וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.
אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל/ אֶת עֶצֶם הַקִּיּוּם, אֶת אוֹר הַשֶּמֶש / וּתְכֵלֶת הַשָּמַיִם הַפְּרוּשִׂים עַל אֶרֶץ זֹאת / שֶרַק תּוֹדוֹת לָהֶם וּגְבוּרָתָם / עוֹד שוּם רָקֵטוֹת לֹא יוּכְלוּ לִסְקֹל / קְשִי-עֹרֶף שֶל אֻמָּה חָיָה, נוֹשֶמֶת / בְּאֹמֶץ שֶזָּכִינוּ בּוֹ לִצְפּוֹת וְלַחֲזוֹת / רַק בִּזְכוּתָם וְאֵלֶּה שֶכְּמוֹתָם.
הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ / מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר / יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ / מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר / וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ /