האדם בשברונו ובמצוקתו מול הטבע. למעשה הנתק בינו ובין הטבע על רקע המודעות, שכוחות הטבע הגדולים הופכים אותו חסר אונים. מבחינת האוהבת-מתגעגעת המיוסרת, העובדה שעולם הטבע כמנהגו נוהג – אכזרית, בטח אינה מנחמת. הטבע מעצים את הנתק. היא כבר לא תמצא אותו לעד. האירוניה הכואבת: יש מצב שהציפורים ימצאו אותו.
אסתר רדא פותחת בטון נמוך, באיפוק מלנכולי ומטפסת במנעד כדי להביע את תחושת הגעגועים. הלחן קוהרנטי – משדר את התחושה לעומק, אבל לא מספיק מפותח בגלל קוצרו של השיר. רדא חוזרת פעמיים על הטקסט – כי הוא קצר מדי. זהו אילוץ שאינו מוסיף לתוכן/ המבנה המוזיקלי של השיר. מעט אמנם מכיל את המרובה, אבל מוסיקלית זה מעט מדי.
*** השיר מתוך יומנה האישי של רותי בקר, 18 בספטמבר 1987: "אחרי שהלכת. יום שישי. שבוע שעבר היתה ההלוויה. עד היום לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. אבל לפני הכל עלי לכתוב שירים. להוציא הכל על הכתב. ישראל אתה לא כאן".
רותי וישראל נפגשו בירושלים ונישאו באמצע שנות ה-60: רותי עולה חדשה מסיאטל, ארה"ב, וישראל צבר יליד תל אביב. אהבה גדולה שררה ביניהם. רותי, שראתה את ייעודה כמשוררת, מצאה בכתיבה דרך לבטא את אשר על ליבה, וישראל, שהעריך מאוד את כישרונה, עודד אותה לכתוב וליצור. החיבור המופלא ביניהם נקטע בטרם עת עם מותו, ורותי נותרה אלמנה צעירה עם ארבעת ילדיהם.רותי מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם וגעגועיה לישראל לא פסקו עד יומה האחרון. שירים רבים שכתבה כואבים את לכתו.
אסתר רדא הלכת לבלי שוב במאי קליפ: ואדים מכונה
כל בוקר אני קמה/ ואתה לא/ כאן.
האביב כבר התמקם/ והפרחים שומרים על הבית, אבל אתה הסתלקת.
איש לא יודע/ איך עזבת ואיך להחזיר אותך בחזרה.
רק הפרחים/ שומרים על הבית/ ואתה עדיין לא כאן
בגן העצים/ פורחים הציפורים/ עפות מענף לענף.
אולי / הן ימצאו אותך/ אני יודעת/ שאני לא אוכל לעולם
אני לא אוכל לעולם.
