ארז מעיין ויובל מעיין, אב ובנו, מבצעים שיר שמבקש להישמע פשוט, כמעט אגבי – אבל מתחת לפני השטח הוא טעון מאוד. כמו אצל מאיר אריאל, הפואטיקה היא של יומיום מדבר, סיפור שנשמע כאנקדוטה, עם הומור יבש וחריקות לשון, שדרכו נחשף עומק פוליטי-קיומי חריף. המסגרת: סיטואציה ישראלית טהורה – אזעקה, חצי דקה, מדרגות, ממ״ד., לא מטאפורה – מציאות. ארבעה פועלים ערבים ומפקח יהודי נכנסים יחד לחלל הכי ישראלי שיש: חדר הישרדות. הממד הוא לא רק מקום פיזי אלא מיקרוקוסמוס של המדינה: קטן, צפוף, חצי סגור, אין לאן לברוח, וכולם באותו סיכון.
השמות – אנושיות מול כותרות. הבחירה למנות שמות פרטיים – אחמד, אבו חסן, אבו באסם, ברכאת כדי להדגיש – אלה לא “ערבים”, לא “פועלים”, לא “אויב”. אלה אנשים עם פנים, עצבים, סיגריה, עייפות. השמות שוברים את השיח המופשט של חדשות ומלחמה. וה“ועוד אחד” – הדובר עצמו – נכנס לרשימה כמעט כבדרך אגב, כאילו הוא עוד שם בין השמות, לא מעליהם.
המתח: מלחמה בחוץ, מבוכה בפנים. הוא לא נובע מהטיל אלא מהמפגש. המבט המלוכסן, החיוך העקום, הסיגריה, הכעס – אלה מחוות אנושיות קטנות שמחזיקות עולם של חשד הדדי.
השורה: “הטיל יצא לדרך מביירות הרטושה כיוונו אותו אלי או שאל כל החמישה?” – זו שאלה הגיונית בתחפושת של בדיחה: מי האויב? למי זה באמת מכוון? והאם ברגע האמת בכלל יש הבחנה?
השיר נע בין עברית יומיומית לערבית מדוברת, בין “בעזרת השם” ל“צה״ל נזמבר”. הערבוב הזה לא אסתטי – הוא אמיתי. כך אנשים מדברים כשהם עובדים יחד עשרים שנה. זה יוצר דיסוננס חריף: אמירה אנטי-חיזבאללה נאמרת לצד “אינשאללה”, בלי סתירה, כי החיים עצמם מלאים סתירות.
כמו אצל מאיר אריאל, ההומור לא נועד להצחיק אלא להחזיק את החרדה. “הזדמנות טובה לשבור קצת את השגרה” – משפט שמכיל את האבסורד הישראלי כולו. המלחמה היא שגרה. והשגרה נשברת רק כשהיא נהיית מסוכנת במיוחד.
הרגע הכי חזק בשיר הוא לא הבום אלא ההצעה: “יאללה אחמד, יא עיוני נעשה קפה”. זה רגע של פיוס לא אידיאולוגי, לא שלום, לא דו-קיום, לא פתרון.- רק קפה. כמו אצל מאיר אריאל – הגאולה לא באה דרך סיסמאות, אלא דרך מחווה קטנה, כמעט גופנית.
זהו שיר על שותפות גורל שלא נבחרה,, על חיים משותפים שנכפו על כולם,, ועל כך שברגע הסכנה – ההבדלים האתניים, הלאומיים והדתיים מתכווצים לממ״ד אחד.
לא נאיבי, לא מתייפייף: הכעס קיים, החשד קיים, האלימות בחוץ., אבל בפנים – יש נשימה אחת משותפת. , ובדיוק כמו אצל מאיר אריאל: המסר לא נאמר – הוא פשוט קורה.
המוסיקה מסתנכרנת נפלא עם הסיפור, לא מורכבת מדי, פשטות מלודית וקצבית, שירה טבעית, עיבוד ברוח המזרח, הרמוניה מערבית. האינטונציה הסיפורית מתכתבת עם מאיר אריאל. לא חיקוי אלא השפעה בונה, מוצלחת ביותר.
*** השיר "ארבעה נכנסו לממד" מתאר סיטואציה אותה ארז מעיין חווה לא אחת במסגרת עבודתו כמפקח בנייה. הוא מצא את עצמו לבד בממד, בחברת כמה פועלים ערבים, בעוד בחוץ מתנהלת מלחמה בין יהודים לערבים. בתוך הממד הסגור, הם חלקו שותפות גורל, כשהמתח מורגש באוויר. את השיר כתב והלחין ארז מעיין לפני כשנה, ובנו יובל ניגן והפיק. אולפן ההקלטות שלהם ממוקם בממד, דבר נוסף שגרם להם לבלות בו לא מעט במהלך השנתיים האחרונות.
באמצע עבודה פתאום התחילה אזעקה
יורד במדרגות מהר, יש חצי דקה
בחדר הקטן הריק עומדים כבר ארבעה
אחמד, אבו חסן, אבו באסם,
ברכאת
ארבעה נכנסו לממד
ועוד אחד…
אבו חסן עצבני כמעט נפל מהפיגום
מסתכל על אבו באסם עם חצי חיוך עקום
אחמד מלכסן אלי מבט בוחן סתום
ברכאת עם הסיגרה ופרצוף כעוס חמום
בתוך ממד חצי סגור התחילה הפגישה
המתח באויר מזכיר לי ריב עם האישה
הטיל יצא לדרך מביירות הרטושה
כיוונו אותו אלי או שאל כל החמישה?
ארבעה נכנסו לממד
ועוד אחד
אחמד מספר שלא ישן אתמול בלילה
אומר: "שיגמר כבר המצב הזה אינשאללה"
עונה לו: גם אני כבר מחורפן מזה לאללה
ובעזרת השם וצהל נזמבר את החיזבאללה
שמענו את הבום פתאום באמצע השיחה
המשכנו לקשקש עוד רגע
הא ודא וחה
זו הזדמנות טובה לשבור מעט את השיגרה
בכל זאת מכירים כבר משהו כמו עשרים שנה
ארבעה נכנסו לממד
ועוד אחד
מרגיש שכבר ירד מעט הלחץ בחזה
פותח ת'חלון איזה נוף יפה
ואם כבר התכנסנו פה
והמצב כזה
אז יאללה אחמד, יא עיוני
נעשה קפה
