בחירות בשער. מה ישתנה? וולטר, הפילוסוף והסופר הצרפתי אמר שפוליטיקה היא האמצעי של אנשים חסרי עקרונות לשלוט באנשים שהם חסרי זיכרון. וגם: קיימים 2 סוגי גנבים: הגנב הפשוט – זה שגונב לך את הטלפון, את הארנק, והגנב הפוליטי – זה שגונב לך את עתידך, את חלומותיך, את משכורתך, את בריאותך, את החינוך של ילדך, את החיוך שלך…
תחשבו טוב לפני שאתם הולכים להצביע בבחירות. תראו איך נראים פוליטיקאים. לעיתים נדמה, כי פוליטיקה היא כמו זונה, או ממש זונה. יש הוכחות חמות מהשטח, מה שנותן סיבה להחזיר את "פוליטיקה" של אריק איינשטיין ומיכה שטרית של 2001, שיר שיצא אז לרדיו, אך לא הופיע באלבום. עכשיו הוא שוב חם עד לוהט. האם אפשר להתאהב בפוליטיקה? איינשטיין שר: "היינו כמו זוג משמיים/ אהבנו עד כלות הנשמה". לא האמין שתתנהג כזונה רק אחרי שהתאהב בה: "אמרת לעולם תישאר אהובי / ואז בלי בושה פתחת ת'רגלייים" איך שלא תהפכו את השיר, המסר בהיר כשמש באביב.
קלילותה של המוסיקה מעידה, כי הרצינות מאריק ומיכה שטרית והלאה. משקיפים על הזונה ורוקדים רומבה פלמנקו בקלילות שאומרת: אל תקחו ללב ולריאות. הישארו באזור הרגליים המפזזות. חייכו, כי את הזונה הזו אי אפשר לשנות.
שלחו את השיר למי שמגיע לו/לה להאזין לו חודשיםם לפני הבחירות. יש לא מעטים, משחקים אותה "רוצים אחדות". אין אחדות ולא תהיה. הזנות תישאר. היא לפחות מעניקה תמורה. הפוליטיקאים יגידו שלום, ויעשו מלחמה. ללקוחות שהצביעו עבורם הם יצחקו בפנים ויתנו פחד מיריביהם.
אריק איינשטיין שר בקריצת עין גדולה, במקצב דרום אמריקני, שמשאיר אותו על הגדר, רגל פה רגל שם. נגד המקצוע העתיק בעולם אין באמת מה לעשות. האם גם פוליטיקאים ופוליטיקה הם צורך קיומי שאי אפשר בלעדיו? האם נמשיך להצביע עבורם למרות הידיעה שהם, לעיתים קרובות – זונות?
"פוליטיקה זונה" הוא־שיר מחאה אנטי־פוליטי, ציני וסרקסטי, ולא שיר מחאה מפלגתי. הוא פחות מחאה על אירוע מסוים ויותר שיר של אכזבה מהפוליטיקה עצמה. העובדה שהוא הוגדר בזמנו גם כ"שיר פוליטי" והושמע בהקשר של הבחירות מחזקת את הקריאה הזאת
השיר נכתב לקראת בחירות 2001, ומילותיו של איינשטיין מציגות את הפוליטיקה בדמות אישה בשם "פרנצ'סקה פוליטיקה", שמתנהגת באופן הפכפך ובוגדני.המשפט: "אומרת שלום ועושה מלחמה" הוא לב המחאה. הפוליטיקה מבטיחה דבר אחד ומבצעת דבר אחר; היא מנסה להיות אהובה, אבל בסופו של דבר פוגעת במי שהאמין בה.
למה זה שיר מחאה? פרנצ'סקה היא האנשה של הפוליטיקה. כל מערכת היחסים שמתוארת בשיר היא אלגוריה ליחסים שבין האזרח לבין הפוליטיקה: בתחילה יש אהבה ואמון, אחר כך מגיעה תחושת בגידה.
השורה: "היינו כמו זוג משמים / אהבנו עד כלות הנשמה" מציגה אפילו געגוע לתקופה שבה הדובר האמין בפוליטיקה. ואז מגיעה הבגידה. לכן המחאה היא לא רק "הפוליטיקאים רעים", אלא "האמנו בכם, נתנו בכם אמון, ואתם בגדתם בנו.". זה הופך אותו למעט יותר מעניין מסתם שיר שמקלל פוליטיקאים.
איינשטיין לא תוקף בשיר מפלגה מסוימת, ראש ממשלה מסוים או מדיניות מסוימת. לכן קשה לקרוא לו "שיר מחאה פוליטי" במובן הצר.הוא תוקף את הפוליטיקה כמערכת וכמקצוע ואת התחושה שהיא מתנהלת מתוך אינטרסים, הפכפכות ובגידה באמון הציבור.במובן הזה הוא קרוב יותר ל־"נמאס לי מהפוליטיקה" מאשר ל־"אני נגד מפלגה X". זה גם מסביר מדוע השיר המשיך להיות רלוונטי לאורך השנים ונשלף שוב ושוב בתקופות בחירות. כתיבה על פוליטיקה ספציפית הייתה מתיישנת; כתיבה על תחושת חוסר האמון בפוליטיקה נשארת.
המוזיקה של מיכה שטרית אינה כבדה או זועמת. להפך, השיר קליל, כמעט מחויך, עם אופי של שיר פופ נגיש. הניגוד מצוין. המחאה לא נשמעת כמו נאום או כרוז פוליטי. איינשטיין כאילו אומר: אני כבר כל כך מכיר את המשחק הזה, שנשאר לי רק לצחוק ממנו., וזה מחזק את הסרקזם.
כיצירת מחאה, הוא חד וזכיר מאוד, אבל מבחינה רעיונית הוא גם די פשטני. הוא לא מנתח למה הפוליטיקה מתנהגת כך, מי אחראי, ומה צריך לשנות. הוא בעיקר מבטא אכזבה ואטימות כלפי הפוליטיקה, אבל דווקא הפשטות היא חלק מהכוח שלו. הוא לא מנסה להיות מאמר פוליטי מולחן. הוא לוקח תחושה ציבורית — "אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים" והופך אותה למטאפורה אחת פשוטה, בוטה ובלתי נשכחת.
האם יש סיכוי לאמנות מגוייסת?
שירים וזמרים המגלים מעורבות חברתית-פוליטית ניתן למנות בקושי על אצבעות כף יד אחת. לא רק: כשזמרים משמיעים קולם בנושא כלשהו מתוך אחריות לאומית-תרבותית – הם כמעט נידונים לסקילה. האם יש סיכוי לאמנות מגויסת? אמנות מגויסת לטובת הקונצנזוס הלאומי – כן, תמיד תיתמך. אבל אמנות מגויסת למטרות ביקורתיות או אוניברסליות בישראל של אחרי 7.10, פוגשת התנגדות חריפה: המרחב הציבורי לא סובלני כלפי דעות שאינן תואמות את אתוס הנחישות והניצחון. יוצרים שמביעים דעה נגדית, או אמפתיה לאחר – עלולים להיחשף להחרמות, ביטולי הופעות, ואף איומים.
אבל – דווקא עכשיו, אמנות כזו נחוצה וחיונית מתמיד: כי היא מייצרת מרחב לדמיון אחר, לאנושיות, לשאלות קשות, כי אמנות לא נועדה רק ללטף את המציאות – אלא גם לשקף אותה, לערער עליה, ולבקש שינוי.
האם זו סופה של אמנות המחאה הפוליטית בישראל? מצד אחד – יגידו לי: מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה". אבל אם כבר עולים על במה מול 100 אלף – למה לתת הרגשה של פלקטים מזמרים? איפה זמר שנרגיש שהוא יורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה? קיימת טענה שדווקא התקופה הזו עשויה לייצר את אחד הגלים החזקים ביותר של אמנות פוליטית-חברתית מאז שנות ה־80. על כך ייאמר – אשרי המאמינים.
אריק איינשטיין פוליטיקה זונה
פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אין מה לומר, את זונה לא קטנה
הו אלוהים, זאת הייתה אהבה
היינו כמו זוג משמים
אהבנו עד כלות, עד כלות הנשמה
אהבתי אותך כי היית רק שלי
הסתכלת לי ישר בעיניים
אמרת לעולם תישאר אהובי
ואז בלי בושה פתחת ת'רגלייים
פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה לא קטנה
פותחת רגליים ללא הבחנה
אומרת שלום ועושה מלחמה
אין מה לומר, את זונה לא קטנה










תגובה אחת
יצרתיות נפלאה.
הביצוע ועיצוב גראפי נפלא. עצוב כמה שהשיר אקטואלי מתמיד.