כששומעים את "כלניות" המיתולוגי במקצב הבוסה הקליל ובקולה הריחופי של יעל קראוס (משהו בין אפרת גוש למארינה) – עולה שאלה אחת: איך לא חשבו על זה קודם. העיבוד של מיכאל פרוסט מתנה אהבים מחודשים עם הקלאסיקה הישראלית הזו, שהתקבעה לה בביצוע האולטימטיבי של מלכת הזמר שושנה דמארי. והנה יעל קראוס בשירה הא-אמוציונאלית הזו יחד עם נגיעות הסקסופון של אלי דג'יברי לוקחת את השיר למקומות חדשים, מרעננים בימי הקיץ החמים.
שאלה: איך זה שנמשכים בקלות כזו לבוסה נובה, המקצב הפריך והידידותי, לקלילות הנסבלת הזו? הבוסה אגב מגיעה מהג'אז האמריקני, אי-שם בשנות החמישים המלחין הברזילאי אנטוניו קרלוס ג'ובים יצר מוסיקה חדשה (Bossa Nova) שהיתה תמהיל של מקצבים ברזילאים עדינים, מנגינות קליטות עם אלתורים קלילים, מה שנקרא Cool Tone. הזמר הראשון שהציג בוסה נובה של ג'ובים בשנות החמישים בקולו המעודן היה ז'ואאו ז'ילברטו. מאוחר יותר היה זה הסרט "אורפיאו נגרו" שחשף את הסגנון של ג'ובים בפני האמריקנים. ג'אזיסטים כגיטריסט צ'ארלי בירד, סקסופוניסט הטנור סטן גץ נחשבו לפרשנים הראשונים של הסגנון בג'אז האמריקני. הזמרת החשובה הראשונה של הסגנון הייתה אסטרוד ז'ילברטו שהצטרפה לסטן גץ כדי את אחד הלהיטים הגדולים של הבוסה – הנערה מאיפנמה". היחסים בין המוסיקה הישראלית לבוסה נובה די מקריים-מזדמנים, לא משהו עמוק ומשמעותי – השפעה שטחית למדי. אפשר להפנות לאוסף "בוסה נובה ישראלית" שערך ליאור מזרחי – אבל מדובר באסופה לא בפרויקט המקשר עם הסגנון כמו, למשל ה"ארץ טרופית" של מתי כספי שנושאו היה סמבה.
החידוש ב"בוסה" – שזהו לראשונה אוסף של שירים מעובדים לבוסה עם יעל קראוס – שירה, נועה גולדנסקי – כלי הקשה (שתיהן מלהקת פאניק אנסמבל) ושירה ומיכאל פרוסט (מטרופולין) בגיטרות, מקלדות, קווקיניו וגם על התכנותים.
אם "כלניות" התברר כבחירה מוצלחת, בחיבור למקצב, כקאבר מחדש ומרענן, "דברים שרציתי לומר" של רוטבליט יכול היה לחיות גם בלי העיבוד לבוסה, הגם שהאינטרפרטציה של קראוס מיוחדת.
גם "מדוע לא באת" המוכר מירמי קפלן ו"משאלה" המזוהה עם בועז שרעבי לא ממש המתינו להתחברות עם הבוסה. בעיקר אלו האינטרפרטציות של קראוס יותר מאשר העיבודים שמעניקות לשירים האלה יופי ייחודי.
אבל "חור בלבנה" בהבעה המהורהרת של קראוס – נשמע כמעט בוסה טבעית. העיבוד ל"15 דקות" של אסף אמדורסקי שמתחיל בשקשוק רכבת, נישא בנינוחות ריחופית יפה על הבוסה בעיבוד סהרורי משהו. אקורדיון וצליל האקוסטית והרמוניה שעוטפים את השיר באווירה רומנטית צובטת.
אלמנט האמביינט החלומי מגיע גם בעיבוד היפהפה ל"שלח לי מלאך" של "משינה" – שינוי מהותי ומשמעותי לשיר המקורי שהופך לקראת סיומו לשירת רבים בנוסח של "ארץ טרופית יפה" עם צליל הקווקיניו בסיומו. גם "שקיעתה של הזריחה" של פורטיס את סחרוף הופקע מחלקת הרוק שלו לטובת פרשנות שהייתי מכנה אותה "בוסה אלטרנטיבית" וכדי להשיב לבוסה את הקלילות המחניפה והלא אקספרימנטאלית מקבלים כקינוח את "שמש שמש" המוכר (ר.נוי/א.זילבר) להיטו של אריאל זילבר.
מיכאל פרוסט השתמש בבוסה כבסיס לאינטרפרטציות חדשות. יעל קראוס לקחה אותה (את הבוסה) לעולם המהורהר שלה, ובסך הכל דיסק לא רק לצרכי "איזי ליסנינג", קשת צבעים ייחודית, כמעט כל שיר ועולמו הבוסאי החדש.
בוסה נוסח ישראל יעל קראוס – "כלניות"
עם יעל קראוס (שירה), נועה גולדנסקי (הקשה, שירה) ומיכאל פרוסט (עיבודים, הפקה, נגינה)
