האלבום Bill Evans Alone (שיצא ב־1968) נחשב לאחת מאבני הדרך בקריירה של הפסנתרן ביל אוונס – ולאחד מאלבומי הסולו פסנתר החשובים בתולדות הג'אז. הייחוד שלו אינו טמון רק בכך שהוא אלבום סולו, אלא באופן שבו אוונס מגדיר מחדש מהו פסנתר סולו בג'אז.

ביל אוואנס דיבר בזמנו על סולו ג’אז בפסנתר כמיצוי האומנותי הגבוה ביותר. אלבום שיצא ב-69’, יש 2 ביצועים ל-Never Let Me Go. אחד של 10 דקות. אחד של 14. ויש עוד כמה אלטרנטיבות לקטעים אחרים כמו שתי גרסאות ל – Midnight Mood. גם ל – A Time To Love.רוב הקטעים הם סטנדרטים מוכרים , אך המלודיות לעיתים מרומזות בלבד, ההרמוניות מפתיעות, המבנה גמיש. המאזין לא מקבל "קאבר", אלא מחשבה מחדש על השיר.
אוונס בלי בס ותופים גורם ריגושים. אין "רשת ביטחון" הרמונית או קצבית. כל צליל חשוף, וכל החלטה מוזיקלית נשמעת. זה סולו פסנתר מהסוג הנדיר בג'אז במיוחד בסוף השישים.

אוואנס היה מהפכן בהרמוניה של הג'אז: אקורדים מרובדים ועדינים שימוש נרחב במודאליות, מתיחות עדינות בין צלילים. באלבום הזה שומעים בבירור כיצד הוא בונה עולם שלם רק מהשמאל (הרמוניה) והימין (מלודיה) – לפעמים גם תפקידי בס מדומיינים בתוך האצבעות. אין כאן גרוב. הטמפו נושם, מתרחב ומתכווץ.
אוואנס משחק עם זמן כמו משורר עם משקל, מאט לפני סוף משפט, דוחף קדימה רגע לפני פתרון הרמוני. זה יוצר תחושה מאוד אנושית, כמעט מדוברת.

להגיד שזו נגינה לירית, אימפרסיוניסטית אלה מילים קטנות על הדיסק. אני שומע את אוואנס מהרהר ומאלתר, בונה סיפורי ג’אז אישיים גם מסטנדרט כ"All The Things You Are". ומהאזנה להאזנה זה נשמע עשיר יותר, עמוק יותר, מרגש יותר. התחושה היא של האזנה לאדם שחושב דרך הפסנתר – לא מופיע, אלא מהרהר
הייחוד של Bill Evans Alone הוא בכך שהוא מוכיח שפסנתר יחיד יכול להכיל עולם שלם – קצב, הרמוניה, מלודיה ונפש – בלי להרים את הקול.