"מה היה מה יהיה” של בן צור יושב בדיוק על קו התפר שבו המוזיקה הים-תיכונית המסולסלת מפסיקה להיות רק כלי ריקוד והופכת לכלי חשיבה. זהו שיר שמרים את הגוף אבל משאיר את התודעה דרוכה, מתנדנד בין שמחה לאמונה, בין עייפות קיומית לתקווה עיקשת.
כבר בפתיחה נבנית דמות של אדם מבקש: – "לב טהור יותר / לא לעצור / ושתמיד אזכור מאיפה באתי” — זוהי הצהרת דרך, כמעט וידוי. בן צור מציג תודעה שמודעת לשורשיה, לפחד מהסטה, ולצורך המתמיד בהתכווננות מחדש. המילים פשוטות, אך נושאות מטען רוחני ברור: זה לא חיפוש אחר הצלחה חיצונית אלא אחר ניקיון פנימי, אמת, ועמידה מוסרית.
המוטיב הדתי-רוחני אינו מטיף אלא אינטימי. – "שאלתי גם את אלוהים עלייך” נאמר כמעט כבדרך אגב, כאילו השיחה עם האל היא חלק טבעי מהיומיום. הדובר מתאר את עצמו כ־"נשמה תוהה שליח”– ניסוח שממקם אותו בין ספק לשליחות, בין בלבול לתחושת ייעוד. זהו קול שמכיר במסורת, אך אינו נח בתוכה בשלווה; הוא נאבק בה, שואל, מתלבט.
הפזמון הוא לב השיר ם מוזיקלית וגם רעיונית. "מה היה מה יהיה” הוא ביטוי עממי מוכר, אך כאן הוא נטען במשמעות כפולה: השלמה עם גורל מחד, ומאמץ בלתי פוסק להתחדשות מאידך.
"איך עדיין אני מנסה / להתעורר להיות חדש נקי אני רוצה” – זוהי עייפות של מי שכבר ניסה, אך מסרב לוותר. הנפש "צמאה לאור שיעלה”, דימוי מיסטי כמעט, שמחבר בין חושך אישי לבין תקווה של גאולה.
המשפט החוזר  "מה שיבוא יבוא / זה לטובה” הוא מנטרה, אך לא נאיבית. מיד אחריה מגיעה בקשה: "תיתן לי דעת לא ליפול לחטא הגאווה” – ההכרה שהאמונה עצמה עלולה להפוך למכשול אם היא גולשת ליוהרה. זו עמדה בוגרת, מפוכחת, שמבינה שהמאבק האמיתי אינו חיצוני אלא פנימי: שקר, תאווה, אגו.
בבית האחרון, השיר מתרחב אל המסר הכללי: "כל אדם צריך להרגיל את עצמו / לשאוף לא להתייאש”. כאן בן צור עובר מווידוי אישי לאמירה קהילתית כמעט חינוכית, אך עושה זאת בלי דרשה. החזרה על רעיון הבקשה "אסור להפסיק לבקש” משקפת תפיסה של תפילה כפעולה מתמשכת, לא כתוצאה מובטחת.
מבחינה מוזיקלית, הסלסול והקצב המרקיד יוצרים מתח פורה: הגוף נע, אבל המילים כבדות ממשמעות. זהו ערבוב מובהק של עצב ותקווה, של כאב ואמונה, מאפיין מרכזי של ים-תיכוניות מודרנית שמסרבת לבחור בין שמחה לרצינות.
"מה היה מה יהיה” הוא שיר של אדם ההולך בדרך, לא של מי שהגיע. הוא לא מציע פתרונות, אלא תנועה: בקשה, תפילה, חזרה. שיר שמרים ערב, אך משאיר משהו מהדהד אחרי-שאלה פתוחה, צמא לאור, ואמונה זהירה אך עיקשת שהטוב עדיין אפשרי.