יש משהו כמעט סמלי בכך שברי סחרוף חוזר עם אלבום חדש אחרי 15 שנה, ובוחר לקרוא לו "סולם האהבה". זהו לא אלבום של חזרה חגיגית אל העבר, לא ניסיון לשחזר את הרגעים הגדולים של הקריירה, ובוודאי לא אלבום שמבקש להוכיח שסחרוף עדיין יודע לעשות רוק. זהו אלבום שנשמע כמו יצירה של אדם שעבר כברת דרך ומביט על המציאות ועל עצמו בתוכה ממקום מפוכח, אפל ומופנם יותר
"סולם האהבה" האלבום החדש של ברי סחרוף, מציג שילוב ייחודי בין עומק טקסטואלי רגשי ופילוסופי לבין צליל רוק אופף, מרחף ומלוטש. האלבום כולל עשרה שירים שהוקלטו בשלוש השנים האחרונות. חלקם התבשלו על אש קטנה מאז צאת האלבום "אתה נמצא כאן" ב-2011, כשלצידם יצירות חדשות שנכתבו לאחרונה. ההפקה המוזיקלית של האלבום נוצרה מתוך השותפות הטבעית והעבודה הקרובה של סחרוף עם חברי ההרכב שאיתו. את מרבית
הטקסטים עוסקים במצבים קיומיים מורכבים – החל מזהות עצמית וקבלת השבר ("רוקד"), דרך כמיהה לנחמה והתחדשות דרך יצירה ושירה ("שיר חדש"), ועד לשאלות של אובדן שליטה, פחד מחושך ואיזון שביר על סף התהום ("נאחז בחלום").האלבום נשען על מקורות השראה עמוקים, כמו שירתם של ש. שלום ויצחק למדן ("מדורות לילה"), המעניקים לשירים ממד עמוק של שורשיות, רוחניות חסידית, והתבוננות נשמתית על חיי היומיום וההיסטוריה.
לעומת אלבומי הרוק החשמליים, הישירים והבועטים יותר של סחרוף מהעבר האלבום הנוכחי מאופיין בטביעת אצבע מוזיקלית חלומית, מלודית ואקוסטית-חשמלית משולבת, הנסמכת על פריטות גיטרה מרהיבות, ועיבודים עשירים ומכושפים.המקצבים המהפנטים והגיטרות המייללות פועלים יחד כדי לדמות תנועה, ריקוד מגן מול האפלה, והיחלצות מן האטימות באמצעות צליל.
הסאונד של "סולם האהבה" אינו מתפרץ. הוא אפל, דחוס ומופנם. במקום רוק שמבקש לכבוש את החלל, סחרוף והלהקה שלו בונים עולם סגור יחסית, שבו הגיטרות, הבס, התופים והסינתיסייזרים מייצרים מתח מתמשך. זה רוק שיודע שהעולם בחוץ רועש מספיק; אין לו צורך לצעוק כדי להישמע.העבודה המוזיקלית של חברי ההרכב היא חלק מהותי מהאופי הזה.
בנו הנדלר, בסיסט הלהקה, מפיק את מרבית השירים, ולצדו אורן לוטנברג בגיטרות ויונתן דסקל בקלידים ובסינתיסייזרים. ניר מנצור בתופים וגידי רז בגיטרה ובסמפלרים משלימים את החבורה. זו אינה הפקה שמסתירה את העובדה שמדובר בלהקת רוק שמנגנת יחד; להפך התחושה היא של הרכב שיש לו שפה משותפת, ושסחרוף אינו צריך לעמוד מעל המוזיקאים אלא בתוכם.אולי משום כך האלבום נשמע פחות כמו "אלבום סולו של ברי סחרוף" ויותר כמו יצירה של ברי סחרוף וההרכב שלו.
"סולם האהבה" הוא שיר רוק עמוק, מהורהר ומלודי שבוחן את מערכות היחסים המורכבות של החיים, את הזיכרון, את הכמיהה ואת המאבק התמידי בין תקווה לייאוש. השיר מאופיין בטקסט פואטי ונוגע ללב ובסגנון ההפקה הייחודי והמוכר של ברי סחרוף, המשלב גיטרות סוחפות עם שכבות סאונד עשירות. יש כאן מתח בין הרצון להיאחז בזיכרון הברור לבין ההבנה שהעבר עשוי להיות מעורפל או מתעתע. השיר אינו מייפה את המציאות. הדובר מתאר נפילות, פחדים, ורגעים שבהם החוסר מורגש פיזית ("אני נופל, ללא פחד, ולפעמים זה בדיוק מה שחָסֵר"). הרגש מציף, והזיכרון ממשיך לרדוף אותו גם לאחר מעשה.למרות התנודתיות הרגשית וההכרה בכך ש"לא יכול להיות שכל זה רק מקרה", יש בשיר קבלה של המצב. העולמות הפנימיים מתערבבים עם המציאות, והשקט הפנימי נמצא בסופו של דבר בתוך ההתמודדות עצמה – בין אם בעליות ובין אם בירידות. השיר נבנה בהדרגה מבית מהורהר ואינטימי ועד לפזמון שמייצר תחושת מרחב ומעוף, בדיוק כמו הדימוי של הטיפוס בסולם הרגשי.
"בפעם הראשונה" הוא שיר רוק עמוק, נוסטלגי ונוגע ללב המשלב בין זיכרונות ראשוניים חזקים לבין ההתמודדות עם חלוף הזמן ורגעי פרידה או התפכחות. השיר פותח חלון אל חוויות מעצבות שנצרבו בתודעה. השיר נפתח במעין מסע לאחור אל רגעים ראשונים בעלי עוצמה רגשית אדירה – הפעם הראשונה שבה הדובר ראה את הים או הלכתי במדבר ("בפעם הראשונה שראיתי את הים / עמדתי נידהם וקולי נעלם"). הרגעים האלו מתוארים כחוויה כמעט מהפנטת ומקדשת ("הייתי צמא אל מול הכחול / הרגליים אני שר כביש של חלום"). קיים פער כואב בין מה שהיה לבין ההווה, וההכרה בכך שרגעים מסוימים חלפו לבלי שוב מלווה בתחושת השלמה מאולצת ("אני מוכרח, מוכרח לומר, זה לא הרגיש, הרגיש לי מוזר").השיר נשען על הפקת רוק קלאסית של סחרוף – מעטפת גיטרות עשירה, קול מחוספס ומלא רגש, וקצב מתגלגל שמחזק את תחושת המסע והזמן החולף.
"על האדמה" הוא שיר רוק קצבי, סוחף ורווי אנרגיה המשלב בין תחושת ארציות חסרת פשרות לבין מבט פילוסופי ומרחף על הזמן, החיים והקיום האנושי. הרצון הבסיסי ביותר המובע בשיר הוא הצורך באנושיות ובאינטימיות מול קרירות העולם ("וזה טוב להיות קרוב, להיות קרוב כמו בהתחלה"). יש כאן כמיהה לחזור לפשטות הראשונית, לחיבור הבלתי אמצעי שמאפשר לעבור את הסערות. סחרוףמדגיש את העמידה האיתנה אל מול חוסר הוודאות ("יפה, יפה, יפה, כמה יפה הייא שתקה / עד שיבוא, עד שיבוא עולם של אהבה"). הייאוש והתקווה שזורים זה בזה, כאשר האמונה בהגעתו של עולם טוב יותר היא זו שמחזיקה את הדובר בתנועה מתמדת. השיר נשען על קצב דוחף, תזזיתי וממגנט, אלקטרוניקה ומוסיקה מזרחית והפקה רוקיסטית רחבה שמעניקה לו תחושת מרחב ומעוף .
"רגע האמת" , מורכב וטעון רגשית המציף את המתח שבין התגוננות, הדחקה והצורך הבלתי מתפשר לומר את האמת ולהתמודד איתה פנים אל פנים. השיר נפתח באווירה דרוכה ("הסתיו מתקרב, לא נותן לי מנוח"). ישנה תחושה של תנועה בלתי נמנעת אל עבר רגע שאי אפשר לחמוק ממנו עוד, גם אם מנסים למשוך את הזמן ("עם המעט שנשאר עוד לא מאוחר מידי לפתוח").ברי נוגע בפערים הכואבים שבין המצוי לרצוי ובחרדה הקיומית המתלווה אליהם. האמת מתגלה לא רק כמפחידה, אלא גם כמכשיר היחיד שיכול לגשר על המרחקים ולייצר ריפוי. שיר דרמטי, הנבנה על קצב סוער, מנגינה קליטה וראפ.
"לומד לאהוב" הוא שיר קצבי עמוק ומהורהר המציג תהליך נפשי של התפכחות, קבלה עצמית והבנה שאהבה וחיבור הם מלאכה נמשכת שדורשת סבלנות והתמסרות. השיר נפתח בתחושת בלבול או ריחוק מסוים ("אף שום דבר לא נשכח, אתמול שמרגיש לפעמים לא שייך"). הדובר נד בין תחנות שונות, מנסה למצוא מקום יציב בעולם שמשתנה כל הזמן. הפזמון מעניק את מפתח המשמעות של השיר סביב ההכרה בלמידה הרגשית: "מה שחשבתי תרופה, נהיה מהפכה / הניצוץ הפך לאש חיה / ורק כשזה כואב, נשבר אותה קליפה / שלי, שלך – עדיין לומד לאהוב, לאהוב." , השיר נבנה בהדרגה למבע סוחף במנגינה, בביצוע ובעיבוד האקוסטי, חשמלי, עם ניואנס – בצליל חליל מוביל , המשקף את המסע הרגשי והעוצמתי של הלמידה וההתקרבות.
"מדורות לילה", השיר המבוסס על הפואמה המונומנטלית "מסדה" מאת יצחק למדן (משנת 1926), מתפקד ביצירתו של ברי סחרוף כטקסט נבואי וקיומי רב-עוצמה. לב הפואמה והשיר נטוע בדינמיקה של קבוצה הנמצאת על סף קצהו של הר געש או תהום, ובוחרת שלא לשקוע בקיรאון או בייאוש, אלא להמשיך לרקוד. הריקוד אינו ביטוי לשמחה עיוורת, אלא מעשה של התנגדות אקטיבית ואקט של שמירה על צלם אנוש אל מול פני האסון הקרב ("אבותינו את רקדו עצמו היטב עצמו עיניים, ומעינות חדר נפתחו קלר רגליהם"). השורות המזהירות כי אם התהום תתפורר הרי שגם השלשלת תיקטע, משקפות מתח נצחי בין אחיזה נואשת במסורת ובתקווה לבין ההבנה שהכול עשוי לקרוס בכל רגע. למרות זאת, הקריאה החוזרת "כך נרקוד אף אם ננו" מקדשת את התנועה המתמשכת ואת הביחד. ברי סחרוף יוצר כאן מעטפת רוק אפית, חסרת פשרות וסוחפת, שמצליחה לתרגם את תחושת הדחיפות והקדחתנות של שנות העשרים של המאה העשרים אל מציאות מודרנית טעונה. הגיטרות הקצב התזזיתי, הקולות ממחישים את אותם צעדי ריקוד קדחתניים על קו התפר שבין תקווה לאבדון.
"רוקד" הוא שיר רוק קצבי, מונע באנרגיה מהפנטת ובכנות נוקבת, העוסק במסע האישי של הישרדות נפשית, קבלה עצמית והתרת שדים דרך תנועה והתמודדות בלתי פוסקת. השיר נפתח בהצהרה אמביוולנטית ומלאת כוחון ("בגדול אני בסדר, זורם עם מה שבא, רוצה להאמין שיש לכל דבר סיבה"). הדובר מתאר מצבים שבהם המציאות נראית אטומה או מעורפלת, והניסיון להישאר זקוף דורש מאמץ אדיר. הבית השני ממשיך את הקו החושפני ומדגיש את ההכרה בהשתנות המציאות ובעובדה שמה שנראה פעם כמשהו אחר התגלה בצורתו האמיתית ("הכל כל כך בוער שהתרגלתי אל האש"). הפזמון הוא הלב הפועם של השיר ומהווה את התשובה הקיומית של הדובר למשברים ולפחדים:"אז אני רוקד, אני רוקד עכשיו את השדים / כאילו עובר ושב בין השנים, כאילו עומד לבד בפנים / אני רוקד…" הריקוד אינו חגיגה חסרת דאגה, אלא פעולה קתרטית של שחרור פנימי, גישור על פני פערים בזמן, והתמודדות חזיתית עם הפחדים והזיכרונות.
"שיר חדש" הוא שיר רוק עמוק ומהוה המשלב תחושת התחדשות לצד התמודדות עם תהליכים נפשיים סבוכים וכואבים.הפזמון משמש כמוטיב מרכזי ועוצמתי: "שיר חדש, שיר חדש, ארגן לך כל הלילה ארגן / שיר חדש, חדש, תווים מיתרים תמתח, אל הרוח, עד הלב" המוזיקה והיצירה נתפסות כמעין עוגן או תרופה מצילי חיים, כלי שבאמצעותו אפשר לאסוף את השברים ולנווט מחדש אל תוך הלב. השיר שומר על קו האופייני לברי סחרוף – שילוב ייחודי בין גיטרות רוק עוצמתיות לבין טקסט פיוטי ונוגע ללב, המעניק לשיר מימד של המנון ריפוי אישי וקולקטיבי.
"לא הכל כה פשוט" שיר של ש. שלום המבקש למצוא מורכבות ועומק גם בחוויות ובקשיי היומיום, מתוך תפיסה חסידית הגורסת כי מאחורי החזות של השגרה מסתתרים עולמות נפשיים שלמים וכאב אנושי. הבחירה להמשיך להאמין ולחפש משמעות גם כאשר "האוויר רומז" והעולם סוער, משקפת את תפיסתו של ש. שלום לפיה האדם נדרש לצעוד בנתיבים מתפתלים ומורכבים. השיר אינו מייפה את המציאות אלא מוצא את היופי והאמת דווקא בתוך המאבק והחיפוש הבלתי פוסק אחר קרבה ואור. רוח זו מקבלת ביטוי מוזיקלי וטקסטואלי מרתק המחבר בין תפיסת עולמו של ש. שלום לבין רוק הנשמה המחוספס של סחרוף בעיבוד מבריק לחשמליות.
"נאחז בחלום" הוא שיר רוק אווירה, מהפנט ומלא כיסופים, המעמיק בשאלות של זהות, אובדן שליטה, והבחירה להיאחז בתקווה ובדמיון לנוכח מציאות מאיימת.השיר נפתח במעין תמונת מצב קיומית המאופיינת בבדידות ובחוסר החלטיות ("ימין ושמאל, רק חול וחול, ובאמצע יש גשר צר מאוד"). הדובר ממקם את עצמו בנקודת מוצא רגישה, שבה כל סטייה קטנה מהמסלול עלולה להוביל לנפילה. השורה החוזרת "ותמיד את, את במקום, נקודת המוצא ומקום לחזור" מבטאת את הצורך בעוגן רגשי או בזיכרון של בית ויציבות, מול הפחד העמוק המשתקף בפזמון: "רגע לפני, עלות השחר, יש את החושך הכי גדול / אני לא רוצה, את הדרך הביתה, עוצם את העיניים, נאחז בחלום" עצימת העיניים וההיאחזות בחלום אינן בריחה פחדנית לבד, אלא מנגנון הגנה נפשי מפני חרדה קיומית גדולה – הרגע החשוך ביותר שלפני עלות השחר, שבו הכל עלול להיחשף או להתפרק. בבית השני, הדימוי של "גלים גבוהים מתקרבים אל החוף" ממחיש את עוצמתם של החיים והזמן שמכים ללא הרף. הדובר מוצא את עצמו במרכזו של "בולט של משמעויות", מנסה לפלס דרך אל תוך המציאות המורכבת תוך כדי שהוא ממשיך לשמור על אותו חלום מגן.
השיר נשען על קווי גיטרה מרחפים ומקצב יציב ומלודי, המייצרים תחושת ריחוף וחלום, ומשתלבים באופן מושלם עם הטקסט הנוגע ללב והעמוק.
בעוד שאלבומי המופת של ברי סחרוף התאפיינו לרוב ברוק מחוספס, בועט ופוליטי-חברתי ישיר, האלבום החדש מתכנס פנימה. הוא בוגר, מופנם ואינטימי יותר, ומתמקד בריפוי נפשי, ברוחניות פנימית ובקבלה של שבריריות החיים דרך פריזמה פיוטית עדינה ומלוטשת.
החיסרון האפשרי של "סולם האהבה" הוא גם היתרון שלו. זה אינו אלבום שממהר לספק להיט בכל רצועה. מי שמחפש את סחרוף של הריפים הגדולים, ההתפרצויות והפזמונים שנכנסים מיד לראש, עלול למצוא כאן אלבום מרוחק יותר.אבל נדמה שזו בדיוק הכוונה.
סחרוף אינו מנסה להתחרות בברי סחרוף של שנות התשעים או האלפיים. הוא מאפשר לעצמו להיות פחות מיידי ויותר מהורהר. הרוק כאן אינו מטרה אלא אמצעי ליצירת אווירה — מתח, בדידות, חרדה, געגוע ולעיתים גם שביב של נחמה.
אחרי 15 שנה, זו אינה חזרה שמבקשת לומר "התגעגעתם אליי?". היא אומרת משהו הרבה יותר מעניין: עבר זמן, העולם השתנה, גם אני השתניתי – ועכשיו יש לי משהו אחר לומר.
"סולם האהבה" הוא אלבום רוק ישראלי אפל, בוגר ומופנם, שמבקש מהמאזין לא רק להקשיב לשירים אלא לשהות בתוכם. הוא אינו מתיימר לספק מפלט מהמציאות. להפך- הוא לוקח את המציאות פנימה, הופך אותה לצליל, ומשאיר אותה מהדהדת הרבה אחרי שהשיר האחרון מסתיים. ואולי זה מה שמיוחד בחזרה של סחרוף: הוא לא חזר כדי להישמע כמו פעם. הוא חזר כדי לתעד את מה שנשמע עכשיו.
צילום ראשי: מרגלית חרסונסקי
