בר צברי משלב בין כתיבה פוליטית-חברתית נוקבת לבין עיבוד רוק עשיר ומלודי. הטקסט נוגע ישירות במציאות הישראלית המורכבת, בה חיים בצל מלחמות, אובדן ותחושת ארעיות.
שם השיר עצמו יוצר אירוניה חזקה. הביטוי "ארץ נהדרת" מזוהה בדרך כלל עם אהבת הארץ, גאווה והכרת תודה, אבל כאן הוא מופיע בתוך מציאות של יוקר מחיה, מלחמה, פילוג, כאב ושחיקה. דווקא בגלל זה, כשהפזמון מגיע בסוף ומכריז שוב "את ארץ נהדרת", הוא כבר לא נשמע כמו סיסמה אלא כמו בחירה רגשית להמשיך לאהוב מקום שקשה מאוד לחיות בו.
השיר עובד היטב משום שהוא אינו מסתפק במחאה פוליטית. הוא נע בין המצב הלאומי לבין החיים האישיים, ומציג דובר שמרגיש חלק מהמציאות ולא מתבונן עליה מבחוץ. השורות:
"והכל כאן יקר / החיים פה זולים" – משחק מילים פשוט אך אפקטיבי: מצד אחד יוקר המחיה, ומצד שני תחושה שהחיים עצמם איבדו מערכם. זוהי אולי אחת השורות החזקות בטקסט משום שהיא מצליחה לחבר בין כלכלה, מלחמה ואובדן במשפט אחד. גם "המצפון מסוכר / מלח על הפצעים" ממשיך את השפה הדחוסה הזאת. "מצפון מסוכר" מצייר חברה שממתיקה לעצמה את המציאות, ואילו "מלח על הפצעים" הוא דימוי מוכר יותר, אבל בתוך ההקשר הוא מחזק את תחושת הכאב המצטבר.
"ויש אנשים שהפכו למדבקות" – כאן השיר חורג ממחאה כללית. הוא מדבר על תופעה אנושית וחברתית: אנשים אמיתיים, עם חיים, משפחות ופנים, הופכים לסמל, תמונה, מדבקה, סיסמה.
וההמשך – "זה שורף לי את הלב" מחזיר את הטקסט מהפוליטי אל האישי. הדובר לא רק כועס על המערכת; הוא נפגע ממנה רגשית.המשפט "מכרו לי ארץ נהדרת / חיים בתאונת שרשרת" הוא המפתח של כל השיר.
"תאונת שרשרת" היא מטאפורה מוצלחת למציאות שבה כל משבר מוביל למשבר נוסף: מלחמה, יוקר מחיה, פילוג, חוסר אמון, כותרות, פוליטיקה ותחושת קיפאון. אין כאן אירוע אחד שאפשר לפתור ואז לחזור לשגרה. הכול מתנגש בהכול, ומנגד, הביטוי "מכרו לי" מוסיף תחושה של התפכחות. כאילו הדובר קיבל הבטחה מסוימת לגבי המדינה, ואז גילה שהמציאות מורכבת וכואבת הרבה יותר.
השיר אינו בנוי רק כהאשמה של הממשלה, הצבא, התקשורת או הפוליטיקאים. יש בו גם קריאה לאחריות אזרחית – "תעצרו את הכל / בואו נבקש מחילה" וגם: "אחד בשביל השני" המחאה של צברי מקבלת אופי פחות פוליטי ויותר מוסרי.רגע של חשבון נפש. זה כבר לא המנון מחאה; זה רגע שבו החברה כולה נקראת לעצור ולהביט בעצמה.
השיר עמוס נושאים. יש כאן יוקר מחיה, מלחמה, חיילים, מדבקות, פוליטיקאים, כותרות, ילדים בלי מסגרת, ראשי ערים, פילוג, אמונה, אחריות אזרחית ואהבת המדינה. כמעט כל נקודת כאב ישראלית עכשווית נכנסת לשיר. מצד אחד זה מייצר תמונת מצב רחבה. מצד שני, לפעמים נדמה שהשיר רוצה לומר הכול בבת אחת.
בתוך העומס הזה – צברי שואל למעשה לא רק "מי אשם?", אלא גם "איזה סוג של חברה אנחנו רוצים להיות?"זו בחירה שמחזקת את השיר, כי היא מאפשרת לו לדבר גם עם מי שאינו מסכים עם כל עמדה פוליטית שמסתתרת מאחוריו.
"חיילים לוחמים / מבקשים הכרה" – המשפט הזה מכניס לשיר ממד של כאב לאומי ישיר. במקום לדבר רק על "המלחמה" כמושג, השיר מחזיר אותנו אל האנשים שנמצאים בתוכה. במילה "הכרה" מכילה: לא רק הגנה, לא רק ניצחון, לא רק תודה אלא במחיר, בקושי ובמה שעברו.
ואז מגיע המפנה: "אבל את לא אשמה" – אחרי רצף של ביקורת, ציניות וכאב, לפתע הדובר אומר למדינה – "אבל את לא אשמה". מכאן ואילך המדינה הופכת כמעט לדמות נשית אהובה: "יפה שלי קטנה", "בשבילי לעד", "גברת מגונדרת" – זה מה שמונע מהשיר להפוך לעוד שיר "ישראל במצב נורא". למעשה, המסר שלו מורכב יותר: אני כועס על מה שקורה כאן דווקא משום שאני אוהב את המקום הזה. כך שם השיר "ארץ נהדרת" היא לא בהכרח תיאור אירוני של המציאות. הוא הצהרת אהבה.
מוסיקה: פופ עם יסודות ים־תיכוניים, קצב קליט ולא כבד מדי הוא בחירה מעניינת מאוד לשיר מחאה. אפשר היה להפוך את הטקסט לבלדה כבדה וטרגית. אבל הקצביות יוצרת משהו אחר: השיר נשאר נגיש, בעל פוטנציאל של להיט.זה יוצר ניגוד אפקטיבי בין מוזיקה שמושכת קדימה לבין טקסט שעוצר ומבקש להתבונן. השיר נפתח בצורה ממוקדת ואינטימית יותר, ובמהלך הבתים הוא הולך ומתפתח בעוצמתו המוזיקלית. המעבר לפזמון פותח את הסאונד ומעניק לו נפח רוקיסטי רחב, המדגיש את תחושת הזעקה והכאב. צברי מגיש את השיר בצורה כנה וישירה, מה שמחזק את האמינות של הטקסט ונותן תחושה שמדובר בסיפור אישי וקולקטיבי כאחד.
זהו שיר מחאה שמתחפש לשיר אהבה. המחאה אומרת: משהו כאן השתבש. האהבה אומרת: אבל אני עדיין כאן, ועדיין אכפת לי.לכן הוא לא מסתיים בייאוש אלא ב:"אתן לך ת׳נשמה" – משפט שמחזיר את כל השיר לנקודת ההתחלה: דווקא משום שהמדינה חשובה לדובר, הוא מרשה לעצמו לכעוס עליה, לבקר אותה ולדרוש ממנה להיות טובה יותר.
המחאה שלל בר צברי אינה הורסת את האהבה למדינה. להפך: הכעס הופך להוכחה לכך שאכפת לדובר. וזה הופך את "ארץ נהדרת" לשיר שלא רק אומר "המצב גרוע", אלא שואל שאלה יותר קשה: איך אפשר לאהוב את המקום הזה בלי להתעלם ממה שלא בסדר בו?
צילום: משה נחומוביץ
למה להם פוליטיקה? זמרים ואמנים בישראל לקראת הבחירות. למה הם שותקים?
בר צברי ארץ נהדרת
אחד בשביל השני
כדי לדפוק תשלישי
וזה לא אנושי
לא לקחת אישית
והכל כאן יקר
החיים פה זולים
המצפון מסוכר
מלח על הפצעים
ויש אנשים שהפכו למדבקות
זה שורף לי את הלב כבר בכיתי שעות
ויש שקרנים עוד לובשים עניבות
מכרו לי ארץ נהדרת
חיים בתאונת שרשרת
על אמת
כוסאמק
ביטלו ת'הופעה
אין לי אמונה
בנרקומנים של כותרת
הילד בלי מסגרת
שנה אחרי שנה
סוגרים ת'מדינה
אדוני ראש העיר
בוא תגיד לי אתה
איך שרים בלי אוויר
איך נביא ת'מכה
חיילים לוחמים
מבקשים הכרה
תעצרו את הכל
בואו נבקש מחילה
אבל את לא אשמה
אחרי כל מלחמה
עומדת איתנה
לא אומרת מילה
הכל את מכילה
יפה שלי קטנה
בשבילי לעד
את ארץ נהדרת
על אמת
מושלמת
קיבלתי מתנה
יש לי אמונה
כי את אף פעם לא נשברת
גברת מגונדרת
שנה אחרי שנה
אתן לך ת׳נשמה
תגובה אחת
לא סומכת עליו ועל דעתו
ברור שהוא מוטה, אין פה שום יושרה , הוא לא מציאותי. זה אזרח ממורמר, שתמיד יתלונן. על כל דבר. הכל רע. מה, אנחנו לא מכירים את הטיפוסים האלה? הם בכל מקום, בשכונה, בעבודה, בפייסבוק, וגם במשפחה. ולצערנו תמיד אנשים לחיות כך, כל החיים. ואם יש לו גישה לתקשורת, אז עוד יותר טוב. כמה מנסים לשכנע אותנו שכולם רוצים לרדת מהארץ, והם לא קלטו שאנחנו לא מתרשמים, ולא נבהלים, ןזה רק תירוץ לעזוב אולי זה כסף, אולי משהו אחר. מי. שאוהב את המדינה נלחם עליה, ולא בליכלוך הפגנות ואיומים
סע לשלום