מדברים אצלנו על "מוסיקה מזרחית", על שורשים. לרבים מאתנו אין מושג מהי תרבות מזרחית אותנטית. הרוב יודע ש"מזרחית" זה הפופ הים תיכוני הזה, ששוטף את הרדיו ומתפוצץ במכוניות. גוסטו הוא אחד הממשיכים האמתיים של המוסיקה מבית הוריו במרוקו. הוא מי שכתב למירי מסיקה את "זהרה", והוא חוזר הביתה, לשפת המקור שלו לא באוריינטציה ארכאית, אלא כבן הדור הצעיר, שבאמת מחפש שורשים בלי יומרות וסיסמאות. גוסטו מזכיר את גל זמרי הראיי, אמני המוסיקה האלז'יראית, שממשיכים בשפתם המודרנית את אבותיהם. גוסטו שחיבר שיר מקורי בשפה המרוקאית (ערבית-מוגרבית) – "עַאפַאכּ, בחייך", נטוע באדמת הפולקלור של מרוקו, חוכמת חיים טיפוסית, שבערבית לבטח נשמעת טוב יותר מאשר בעברית.
עכשיו הוא חוזר לשכונה.מהי "שכונה" לפי גוסטו? לחצתי על שיר 2 "קבענו כמה חברה". זהו שיר נוסטלגי, אישי ואינטימי, שמזמין את המאזין להיכנס לרגעים קטנים של חמלה, חברות וזיכרון. הוא משלב בין קול אישי לקול קולקטיבי — ומתאר התכנסות פשוטה של חברים ותיקים, שהזמן והשגרה שחקו, אך הרגש והקשר ביניהם נשאר חי ונוגע. שיר שמדבר על חברות בוגרת, על זמן שחולף, על היכולת למצוא רגעים קטנים של אמת בעולם עמוס בהעמדות פנים. המוסיקה קצבית מזרחית אסלית  שנכתב בגובה העיניים, שמתאר את מה שכולנו זקוקים לו לפעמים: חבורה קטנה, כוס יין, שיחה מהלב, וזיכרונות שמזכירים מי אנחנו באמת. יופיו בפשטותו. הלחן כמו לחנים אחרים  באלבום  מלודיים להפליא סגנון ים־תיכוני־אקוסטי־עממי. הקצב כמעט מדיטטיבי – מתאים לישיבה על הדשא עם כוס יין ושיחה מהלב. אין צורך בדרמה – הרגש מגיע מהפשטות והכנות.
גם "גלים גלים" הקצבי בפתיחה הוא חלק מפס הקול הפופ-מזרחי של גוסטו: השיר מתאר דמות נשית סוערת ומורכבת, שבוחרת להתמודד עם כאב, זיכרון ובלבול דרך תנועה, ריקוד ולילה. השיר נע בין האישי לנרטיבי, בין הגלוי למובלע, וכולו עטוף במוטיב המרכזי: הגלים.  היא רוקדת כדי לשרוד, שורפת כדי להרגיש. השיר מביא עומק רגשי מבעד לפשטות לכאורה, וממשיך את דרכו של גוסטו ככותב שמצליח לחבר בין רחוב ללב, בין קצב פנימי למוזיקה עממית.
השיר "לאן אתה הולך" הוא שיר עידוד, נחמה והתבוננות פנימית, שנכתב מתוך מקום של כאב, בדידות ואובדן כיוון – אך עם תקווה אנושית חזקה. זהו שיר פשוט לכאורה, אך בעל עומק רגשי משמעותי, שמתחבר למסורת שירי הנשמה הים-תיכוניים, ומעמיד את האדם – השבור, המובס זמנית – במרכז של חמלה. זהו אחד השירים היותר מהורהרים ומרוממים באלבום.  הוא משלב בין פשטות עממית לעומק רגשי מאחורי התובנה  שאומרת –  : גם כשאין אף אחד, אתה עדיין אתה, ויש בך אהבה שלא נכבית.
השיר "הימים ההם" הוא בלדת אהבה נוגה, מרירה־מתוקה, שנעה בין זיכרון עבר לגעגוע עז. זה שיר שמדבר על האובדן של קשר שהיה כולו הבטחות, חום וקרבה — קשר שקרס, אבל ממשיך לחיות בנפש, בזיכרון ובתקווה העדינה שאולי עוד אפשר לתקן. זהו שיר על אהבה שהייתה גדולה מדי לרגע שבו התקיימה, אך נחרתה עמוק. גוסטו שר געגוע אנושי, מכיר בטעות, בַּשבר, אך לא מפסיק להאמין שאולי, עוד יש שביב חיבור, אפילו אם רק בזיכרון. שיר שקט, חם, מתמקד בטקסט, שלחנו  נבנה על מלודיה עדינה, נוגעת, שנותנת למילים לזרום. הקול של גוסטו מלא ברוך וניסיון חיים, תורם לתחושת האותנטיות.

"כמה חיפשתי" הוא שיר קצבי אנרגתי על אהבה שלא מומשה – או שהתרחקה – ותחושת ההחמצה והחיפוש אחרי. השפה פשוטה לא מתיימרת, מדברת ישירות לרגש. עושה שימוש רב בתמונות מוחשיות: מים, מדבר, פרח, דבש, כפר – כולם יוצרים עולם פיזי שלם שהוא בונה עבורה, אך שנותר ריק. העיבוד קלישאה על סגנון  חפלאי ים תיכוני נפוץ.
"עייף עיף" הוא רומבה מזרחית  על שחיקה נפשית, אכזבה מהעולם, וחיפוש אחר אור קטן בתוך העייפות הגדולה. השיר מציג את גוסטו כלא רק זמר של שכונה או נוסטלגיה, אלא אדם מהורהר, עם עייפות קיומית שמתנגנת ברגש אמיתי. העייפות שבו אינה פסימית לגמרי – היא דווקא אנושית מאוד. השיר לא נופל לייאוש, אלא נשאר בתוך שאלה פתוחה, וזה הכוח שלו.

השיר "עלמה" בדואט גוסטו ואבנר גדסי  הוא שיר אהבה נוגה, אינטימי, אישי ורוחני, שמתאר מפגש בין גבר לבין דמות נשית משמעותית — "עלמה יפה", שהיא בעת ובעונה אחת אהובה, השראה ומראה לנפש שלו. זהו שיר שנכתב בגוף ראשון, ומביע כמיהה, קרבה, כאב וריפוי — כשהעלמה מהווה מעין עוגן רגשי או רוחני במיוחד ברגעי קושי או תהליך פנימי סוער. מלודיה רכה, איטית (סלואו), עם ניחוחות ים־תיכוניים. גוסטו מביא קול מהורהר ופיוטי, בעוד שגדסי – עם קולו המחוספס והאותנטי – מעמיק את תחושת הגעגוע והכאב הגברי השקט. הכימיה בין השניים מבליטה את ההתרפקות על מה שנאמר ומה שלא נאמר, ומעניקה תחושת ווידוי אישי משותף. קצב ואלס מוביל שיר שנוגע כמאמר השיר "בתוך הנשמה".
"ילד שלי" שסוגר האלבום  הוא בלדה רכה, אישית ונוגעת ללב, שנכתבת מהזווית של אב המתבונן בילדו – מלא אהבה, דאגה, תפילה וידיעה שיום אחד יצטרך לשחרר. זהו שיר על הורות, אמונה וזמן – ובמידה מסוימת גם על העברת הלפיד, עם תודעה של זמניות, פרידה עתידית, אך גם אמונה בחיים ובילד שימשיך. שיר עדין שמצליח לגעת ברגש ההורי האוניברסלי מבלי ליפול לקלישאות. הוא מצייר את דמות האב באופן אנושי, אוהב, לעיתים חלש אך מלא אמונה.  מדובר באחד הרגעים האינטימיים  ביותר באלבום. מלודיה חמה, רגועה, לא מתפרצת – התרגשות מרוסנת. הקול של גוסטו נושא איתו ניסיון חיים, ומקרין אותנטיות, מה שהופך את הפנייה לילד לאמינה ומרגשת.

האלבום מציג את גוסטו במיטבו — מספר סיפורים אנושי, עם עומק רגשי, כתיבה פשוטה אך נוגעת. זהו פסיפס של שירה, זיכרון, רגש ופשטות אמיצה.הייחוד שלו נובע ממפגש נדיר בין שורשיות מזרחית-צפון אפריקאית, רוח פיוטית־רוחנית, וכתיבה אינטימית־מודרנית שמדברת בגובה העיניים, שומר על .צליל עממי־מקומי ושר בטון שמצליח להעביר את המטען שבין המילים.

גוסטו בשכונה עם אבנר גדסי – עלמה

גוסטו פייסבוק