"פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן בלחנה של נעמי שמר הוא אחד השירים היותר מבוקשים לקאבר אצל זמרי ישראל. גם איגי דיין, מתופף משינה, יוצר בזכות עצמו, הוציא גרסה חדשה במסגרת האלבום 'חמדת- אבות' המציג שמונה קלאסיקות ישראליות.
זהו השיר השני בקובץ השירים "כוכבים בחוץ" שפורסם בשנת 1938, ונחשב לאחת מפסגות יצירתו של אלתרמן. יש הרואים בשיר זה מפתח להבנת המורכבות בשירתו של נתן אלתרמן.
השיר נכתב על אובייקט בלתי ניתן להשגה. "שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם". הכותב מוכן ורוצה לתת לה את כל כולו ללא הגבלה – "לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ", "עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב"; להקריב עבורה, ואף עבור צאצאיה, את רכושו – "אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעולָלַיִך, מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוקִים"; ואת עתידו ותפילותיו – "תְפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶת, תְפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!"
השיר מתמקד בפגישת האוהבים הקצרה והחולפת שאורכה מוגבל ובמציאוּת האין-סופית והנצחית, החוצה את גבולות הזמן והמקום. השיר נפתח ב"כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ", שורה שמקשרת לשיר הפתיחה של 'כוכבים בחוץ'.הניגון, קרי השיר שיש בו מוזיקליות, חוזר אלינו שוב ושוב. "לנצח אנגנך" – כי יש משהו שמסתער עלינו ומסעיר אותנו. זה הניגון. הניגון הוא השיר, והמשורר מדגיש את המוזיקליות של השיר, את ההתנגנות שלו בקריאה. השיר צריך להיות ניגון. ושנית, מפני שכמו המוזיקה, שהיא חוויה מופשטת שאינה ניתנת להמרה לרעיונות ולתיאורים, כך גם השיר הוא עשוי ממילים, לא מתווים, כך שאיננו מופשט לגמרי – אך המילים בו נושאות, בצירופן הייחודי, משהו על-מילולי, על-מוגדר, משהו שפועל בעצמו.
הניסיון לפרש את ה"את" בשיר כאהובה, מחמיץ את משמעותו האמיתית. האהובה אינה נושא השיר, אלא מטאפורה לנושא האמיתי, שהוא – רוח השירה והיצירה המשתלטת עליו, לפעמים אפילו בניגוד לרצונו. וכשמסתכלים על השיר מבעד להבנה הזאת, פתאום כל השורות מקבלות משמעות: זהו תיאור המאבק הפנימי המתחולל בתוכו, בין השאיפה לתת שלווה לנפשו לבין ה"סערת עליי" המאלץ אותו לכתוב. רוח היצירה היא זו שגם גורמת לו "לחטוא" בכתיבה וגם שופטת את יצירותיו, כובשת אותו בפתאומיות ו"מאלמת אותו לאלומות". לא תמיד היא לרצון לו, כי היא דורשת ממנו את כל כוחות רוחו, את ה"שקדים והצימוקים" גם כשאין לו כוח לתת אותם. ובכל זאת, הוא מכיר בייחודה של המתנה הזאת, בזכותה של ההשראה הפתאומית, מכיר בכך ש"טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת", כי בלעדיה לבו "יאפיל כחדר". וזאת – למרות שעוצמתה עלולה להביא עליו את סופו.
התווים של נעמי שמר שרטטו את הניגון הזה, שהיא ראתה בעיניו ובליבו של המשורר במוסיקה שנוגעת במקום שבו התשוקה פוגשת את העצב. האם יש בכלל מקום להלחין שיר כזה, רווי המטפורות? האם המוסיקה לא "מעגלת" פינות ומחמיצה בחיוכה המלודי המתרפק והמענג את "פצוע הראש" הקוטף את חיוכה מבין המרכבות?
הקשבה ללא מוסיקה? יוסי בנאי קורא את שירי אלתרמן בלווי מוסיקה של יונתן בר גיורא, ואיך הוא קורא! טון בהיר, צלול, מפוקח. פתאום לשיר האלתרמני יש חיים. פתאום אתה מקשיב למילים, חש אותן, נכנס לאווירת מסתורין מפתה.
הדואט שילה פרבר– מאיה בלזיצמן. "פגישה לאין קץ" (נעמי שמר) מעמיד אתגר נצח לכל זמר. הפשטות היפה והצנועה של פרבר מחייה אותו מחדש ברטט קולי יפה, כמו מזמרת אותו על בהונותיה. צליל הצ'לו נכנס אף הוא בצעדים מרגשים.
הפרשנות של איגי דיין בעיבוד לגיטרות אקוסטיות מעניקה למוסיקה עומק המקרב למהות כוונת המשורר. יש בשירתו נגיעה באופל התשוקה.
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
שילה פרבר – פגישה לאין קץ
עידן חביב – פגישה לאין קץ
בני אמדורסקי – פגישה לאין קץ
