הדו-קרב האחרון הוא גם זמן ביניים לדבר על השופטים/ מנטורים בדה וויס 5. לעיתים התחושה היא כי המתמודדים המוכשרים עומדים משתאים מול הערות סתמיות עד אוויליות של האנשים שעומדים לחרוץ את גורלם במשחק.
והרי  טעימות מדברי השופטים במהלך התוכנית.
דורון מדלי לאסף כהן ובניה שאנני ששר "בסוף מתרגלים להכל": "שניכם הבאתם שני צדדים של יהדות לתוך הארוע הזה"… כמוני, גם המתמודדים עדיין מנסים להבין למה התכוון המשורר ב"יהדות". מדלי אמר על הביצועים של אופיר עטר ומייסי וריי קשתי שהם מייצגים את ה"ישראליות". למה הוא מתכוון ב"ישראליות" במוסיקה, שהרי אופיר עטר לא בדיוק נשמע "ישראלי" בסגנון הפלמנקו שלו. גם כאן השופט אוהב לעוף במיני סופרלטיבים, שאינם מתקרבים לשיפוט מקצועי.סתמיות ההערות  עלתה בתחרות הזו דרגה.
יובל דיין אמרה  לבניה שאנני : "באת היום אינטיליגנט לתחרות". כלומר – אינטילגנט ליום אחד?! ומה היה אתמול?
נסרין קדרי אמרה לעדי אקווה ודניאל שרם שביצעו את "לולה" של דודו טסה: "שניכם בחורים סטרייטים רגישים".  כשלנסרין אין מה להגיד היא מנסה הומור מוזר, כשלידה יושבים שני שופטים שאינם סטרייטים – ההומור הזה נשמע לא רק נמוך אלא מעליב. מה עניין סטרייטים לתחרות מוסיקה?! ולקינוח הוסיפה עוד מטעם מילולי מיותר: "מבחוץ שניכם מראים גבריות, ובפנים רגישים". זוהי הערה של שופטת בתחרות מוסיקה?
בדו-קרב אופיר עטר נגד מייסי וריי קשתי, נסרין התלהבה לומר: "אני מוכנה להיזרק עם אופיר בפלמנקו עם כוס בירה על החוף בקובה". מילא ההערה הזו, אבל פלמנקו בקובה? וגם: אם אין לך מה להגיד אל תגידי.

יובל דיין אמרה באותו דו-קרב לאופיר עטר ששר בסגנון פלמנקו: "אני מייחלת למצב  שבו תגיע לאיזושהי השלמה ופיוס עם הז'אנר הישראלי? ואני שואל את יובל – מה זה "ז'אנר ישראלי"? וגם: מדוע זמר שבחר בסגנון צריך להגיע ל"פיוס" עם מוסיקה ישראלית? מה הוא נמצא במלחמה איתה? המיוחד אצל עטר הוא השירה בסגנון פלמנקו! שימשיך במה שהוא מצטיין. גם ליובל דיין אין מה להגיד, והיא ממחזרת בצורה הלא חכמה את מה שהמנטור ליידה, שלומי שבת, ממשיך לדרוש מהמתמודדים – לשיר בעברית. עברית אינה פונקציה לאיכות של זמר. אופיר עטר מצטיין בפלמנקו – והוא ימשיך בסגנון הזה בלי "להתפייס" עם משהו.
בדו קרב בין דורון אזולאי לחנה אסיה בשיר "שב" המוכר משרית חדד, עפה נסרין על המילה "מחוברת" – "השיר שאני הכי מוחברת אליו, מחוברת לסיפור, מחוברת לזמרת".. במקום להיות מחוברת לעצמה ולנתח ביצועים לגופם – היא מיצרת מכבסת מילים. עוד מילה שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנה – "מדהים". הכל אצל נסרין מדהים.
שלומי שבת אמר לענבר זיגדון ולשירה זלוף ששרו "אדם צובר זכרונות": "אני שומע ברדיו בזמן האחרון המון שירים, וכל הסגנון השתנה לחלוטין ויש לי געגועים לעבר לזמרות של פעם"… "אתן הבאתן לבמה נוסטלגיה נעימה". ההערה של שבת  כללית, מכלילה וסתמית. במקום התרפקות – יש לשפוט לגופם של ביצועים, והשתיים כמו שהבחין עברי לידר, לא נתנו ביצועים טובים, בגלל הרצון להישמע מאוד מיוחדות. מבחינתה של נסרין הן היו "משעממות".  לא התייחסה לעצם הביצוע, אלא רק לעובדה שהיא "השתעממה". זה אינו טיעון מנומק של שופט.
בחירת השופטים אינה נעשית לפי כישוריהם המקצועיים או רמת האינטילגנציה שלהם. המבחן העיקרי – רמת הפופולריות שלהם בקרב הציבור, היכולת שלהם לבדר במקום לשפוט. בעונה הזו של דה וויס – זה בולט, ופרט לעברי לידר שמשתדל לשפוט עניינית ולגופם של הביצועים והמבצעים, רמת השיפוט של השאר אינה עוברת את הרף הנמוך שמתחת לבינוניות. הגיע הזמן שגם האנשים בשולחן השופטים, שהם השחקנים הראשיים בתחרות,  יעמדו למבחן, לא רק המתמודדים, שלעיתים אינם מבינים את מניעי ההחלטות.

אסף כהן  נגד בניה שאנני – "בסוף מתרגלים להכל" (הנבחרת של שלומי ויובל)
ניצן מנחם נגד יעל לאור שחר – "מנגינה" (הנבחרת של מדלי)
עדי אקווה נגד גבריאל שרם – "לולה" (הנבחרת של נסרין קדרי)
אופיר עטר נגד מייסי וריי קשתי – "לפעמים" (הנבחרת של מדלי)
דורון אזולאי נגד חנה אסיה – "שב" (הנבחרת של נסרין קדרי)
ענבר זיגדון  מנגד שירה זלוף – "אדפ צובר זכרונות" (הנבחרת של שלומי ויובל)
ניה גוריצקיה נגד נדב קרני – Dancing On My Own (הנבחרת של עברי לידר)