"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי"

והכי נורא, מסיים דודו טסה את זעקתו – "בסוף מתרגלים להכל", והשיר מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם  דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד – נשבר לי הזין.? או שמא זה מקרהו הפרטי בהחלט? משהו לא רגוע בחיים יוצא מהשיר הזה. מצב של אין מפלט, שאין דרך להפוך אותו לאהבה. ההקצנה שר טסה – הטירוף – עדיפה על כל מיני חלומות. פשוט להשתגע.

מתחיל אקוסטי, הטון הגבוה מעביר את הכאב, תחושה של קריאה נואשת. יש מעבר לשירה פחות זועקת, "שפוייה" כביכול הרמונית עם איזה איזכור ביטלסי באמצע השיר, ניגוד יפה לפני שחזרים לזעקה,  לפני שהכל הופך יבבה גדולה בעיבוד סהרורי שמעידה על ההידרדרות הטראומטית. טסה שר את אשר על ליבו. ככה זה נשמע מקולו.

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה/ דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע/ נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה/ אני לא יכול להירגע/ נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה/ איך אני הופך את זה לאהבה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי/ כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים/ חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש
ואני לא רואה…
נורא, כמה זה נורא/ בסוף מתרגלים להכל

דודו טסה ושלומי שבן בסוף מתרגלים להכל | מתוך 'חי בגימל' – שלומי שבן מארח