אנחנו במנהרת הזמן של דודי לוי. ההרמוניה הקולית הפותחת מנווטת לאחור. שנת שמונים וקצת ליד מגרש הפועל בחולון. הכל קרה כל כך מהר, רעש באוזניים והכל בוער. אהובתנו הנוסטלגיה מכניסה את "נער השוליים" למסלול נסיעה לאחור אל הלהקה הקטנה מחולון. איך הכל התחיל.
דודי לוי הוא סטורי טלר מובהק. יודע לספר סיפור במנגינה, בדיקציה ברורה, בכוונה גדולה. למעשה, זהו הלב שכותב כל יום סיפור. הילד הוא שמנגן בחלום.
בלדת הרוק הזה אינה גולשת להתרפקות נוסטלגית. מצד שני, הסיפור נחמד אבל חסר ייחוד.
את החסר משלימים המנגינה, הקצב והטון המתכוון. ללוי אין יומרה להמציא גלגל פופ חדש, אבל יש במוסיקה הזו אלמנט ראשוני יפה, שמעלה אותי (גילוי נאות: חולוני לשעבר) על המסלול שלו בעונג רב.
נ.ב. אסור להחמיץ את הקליפ המתלווה. זוהי הצצה נוסטלגית ערוכה נפלא מחומרים נדירים – המעצימה את השיר.
*** דודי לוי: "כשהקמתי את הלהקה הראשונה על הגג של השומר בבית הספר ישעיהו בחולון, לא חלמתי שארבעים שנה אחר כך עדיין אעשה מוזיקה ואכתוב על אותו ילד . ללהקה שהקמנו אז קראו ״סיוט״, והיא הוקמה בהשראת להקת תיסלם ("לראות אותה היום" בשיר) שכולנו אהבנו. כשהקמנו אותה אף אחד מאיתנו לא ידע לנגן, שנתיים אחר כך כבר ניגנו במסיבות פורים בבתי ספר תיכון ברחבי עיר. הלהקה שהקמנו אחריה הפכה להיות נוער שוליים, וכאילו בשביל לסגור מעגל זכינו לצאת עם תיסלם לסיבוב משותף בקיץ 1990".
דודי לוי הלהקה הקטנה מחולון עריכת הקליפ וצילום 2022 : אסתר אלקיים
קמטים על העיניים/ פנים חדשות מולי בתוך מראה/ כמו מפת דרכים/ לכתובת לא ברורה
שנת שמונים וקצת/ ליד מגרש הפועל בחולון/ על הפטיפון בחדר/ לראות אותה היום
הכל קרה כלכך מהר/ רעש באוזניים והלב בוער
אותו הילד מנגן בחלום/ אותה גיטרה לבנה בסלון/ כולם שרים את הפזמון/ של הלהקה הקטנה מחולון
קוים בכף היד/ הלב כותב כל יום סיפור אחר/ כותב כדאי למחוק/ את מה שלא עובר
הכל קרה כלכך מהר/ רעש באוזניים והלב בוער
אותו הילד מנגן בחלום/ אותה גיטרה לבנה בסלון/ כולם שרים את הפזמון/ של הלהקה הקטנה מחולון
