השיר "אל תשאלי אם אני אוהב" הוא אחד מאותם שירים שנדחקו לשולי הקריירה של דויד ברוזה, אך דווקא משום כך הוא מעניין. הוא אינו מציג את ברוזה הווירטואוז של הגיטרה או את המבצע הדרמטי, אלא זמר שמוסר שיר פשוט, כמעט עממי, שנכתב עבור סרט על ידי עמוס קולק והולחן בידי נורית הירש. העובדה שברוזה עצמו כמעט לא שר אותו במשך שנים, ורק הקהל המשיך להזכיר לו אותו, מעניקה לו ממד נוסף. לפעמים השירים שבעליהם כמעט שכחו הם אלה שנשארים בלב המאזינים.
זהו שיר פולק עברי צנוע. אין בו תחכום הרמוני יוצא דופן, אין תפניות מלודיות דרמטיות, ואין ניסיון להרשים. המנגינה של נורית הירש בנויה בקווים פשוטים, כמעט כמו שיר עם, ומאפשרת למילים להיות במרכז. אפשר לומר שהיא "חפה מיומרות מוזיקליות" – אך זו אינה חולשה אלא בחירה אסתטית. השיר נשען על ניקיון, על זרימה טבעית ועל אינטימיות.
השיר בולט בפשטותו. המשפט הפותח – "אל תשאלי אם אני אוהב, רק אותך לבדך, לתמיד" – היה עלול להישמע כקלישאה רומנטית, אך מיד אחריו מגיע היפוך מעניין: "אני לא יודע מה יביא מחר, לי לא אכפת." זו אינה הבטחה נאיבית שהעתיד בטוח, אלא קבלה של חוסר הוודאות. האהבה אינה מבוססת על ידיעה או שליטה, אלא על ההווה.
רעיון זה חוזר לאורך כל השיר. הכוכבים ייעלמו עם אור הבוקר, העבר חלף ואיננו, והמחר אולי יתאחר. כל הדימויים מצביעים על ארעיות. דווקא משום שהכול זמני, הרגע שבו האהובה נמצאת לידו מקבל משמעות גדולה יותר. הבית:

"אך באור השמש, כשאת איתי
קול צחוקך בי מתנגן…
כי את כאן, את יפה כרגע,
המחר אולי יתאחר."

הוא לבו של השיר. המילה "כרגע"  מחליפה את הנצח הרומנטי במשהו אנושי יותר: יופייה של האהובה אינו אידיאל מופשט אלא נוכחות חיה, עכשווית. אפשר למצוא כאן קרבה מסוימת לרוח הפולק של שנות השבעים: פחות הצהרות גדולות ויותר התבוננות רגועה בחיים. אין מטפורות מורכבות או משחקי לשון מתוחכמים. השפה יומיומית, כמעט מדוברת. דווקא משום כך היא מצליחה לגעת.
עם זאת, זו גם נקודת החולשה של השיר. חלק מהשורות – "לי לא אכפת", "למי אכפת" –נשמעות כלליות ואף פשטניות. אין כאן עומק פיוטי מן הסוג שמאפיין משוררים-פזמונאים גדולים, והחריזה לעיתים צפויה.
ברוזה בשיר הזה אינו מתיימר ליצירת מופת ספרותית. הוא מבקש להיות רגע של כנות. בעולם שבו שירי אהבה רבים מנסים להיות גדולים מהחיים, "אל תשאלי אם אני אוהב" מסתפק בלומר: אינני יודע מה יהיה מחר, אינני רוצה לחיות בעבר – כל מה שחשוב הוא שאת כאן עכשיו.

זו אולי הסיבה שהשיר המשיך לחיות בזיכרון הקהל למרות שברוזה עצמו הניח אותו במגירה. יש בו תמימות שאינה מביכה אלא מרעננת, פשטות צלולה. לפעמים דווקא שירים כאלה מתיישנים יפה, משום שהם אינם תלויים באופנות מוזיקליות או ביומרות אמנותיות. הם נשענים על אמת רגשית קטנה, שקטה, אך עמידה לאורך זמן.