העולם מבכה את דולי פרטון שנפטרה בגיל 80 אחר מחלה קצרה. האבל סביבה מובן גם למי שאינו חובב קאנטרי מושבע. דולי פרטון הייתה הרבה יותר מזמרת קאנטרי: היא הייתה כותבת שירים מהגדולות של המאה ה־20, זמרת עם חתימה קולית מובהקת, בדרנית נדירה ואישיות שהצליחה להיות גם עממית וגם זוהרת.
מה היה כל כך מיוחד בה כזמרת? קודם כול, הקול. לפרטון היה קול גבוה, בהיר ומזוהה מיד, עם ויברטו ו"חיתוך" קאנטרי מובהק. אבל גדולתה לא הייתה רק בצבע הקול. היא ידעה להיות בו־זמנית עדינה וחדה, מתוקה וחודרת. ב־"Jolene", למשל, היא כמעט אינה צריכה לצעוק: החזרה על השם והתחינה בקול החשוף יוצרות מתח עצום. זו אחת הסיבות שהשיר נעשה סטנדרט של הקאנטרי וכוסה שוב ושוב על ידי אמנים מכל הז'אנרים.
אבל הגדולה האמיתית שלה הייתה ככותבת. היא לא הייתה רק "זמרת עם שירים"; היא ידעה לבנות דמות, סיפור, סצנה ומשפט שנשאר בראש. "Jolene", "Coat of Many Colors" ו־"I Will Always Love You" הם שלושה שירים שונים מאוד, אבל כולם מספרים סיפור אנושי ברור וחד.
פרטון כתבה אלפי שירים לאורך הקריירה, והיקף הקטלוג שלה יוצא דופן. הדבר המדהים הוא שבתוך קריירה של עשרות שנים היא גם לא ננעלה בתוך הקאנטרי. היא הצליחה לנוע בין קאנטרי מסורתי, פופ, בלדות, גוספל, בלוגראס ואפילו רוק. "Here You Come Again" היה הצלבת־הז'אנרים הגדולה הראשונה שלה, ו־"9 to 5" כבר הפך אותה לכוכבת פופ לכל דבר.
הייתה לה כריזמה נדירה – מראה מוגזם, פאות בלונדיניות, בגדים נוצצים, חוש הומור עצמי,והיא לא ניסתה להסתיר את הקריקטורה לכאורה אלא הפכה אותה לכלי אמנותי. היא ידעה לצחוק על הדמות הבימתית שלה, ובה בעת לשלוט בה לחלוטין. אבל מאחורי הדמות היה חום אנושי. פרטון שידרה לאנשים שהיא לא מתנשאת עליהם. היא הגיעה מילדות של עוני קשה בטנסי, הפכה לכוכבת ענקית, אבל מעולם לא ניתקה את הקשר לסיפור שממנו באה. "Coat of Many Colors", למשל, הופך סיפור חברתי כזיכרון וגאווה של אהבת אם.
והיה עוד מרכיב: היא אהבה אנשים באמת, או לפחות הצליחה לשדר זאת באופן משכנע מאוד. הפילנתרופיה שלה, ובראשה Imagination Library, שחילקה מאות מיליוני ספרים לילדים, הפכו אותה לדמות אהובה הרבה מעבר לעולם המוזיקה.
פרטון לא הייתה רק המבצעת. היא כתבה, ניהלה זכויות, בנתה עסק, בחרה פרויקטים וידעה מתי לחצות לקהל הרחב. הסיפור המפורסם על "I Will Always Love You" ממחיש את זה היטב: אלביס פרסלי רצה להקליט את השיר, אבל פרטון סירבה לדרישה לפגוע בזכויות הפרסום שלה. שנים לאחר מכן, גרסת וויטני יוסטון הפכה את השיר לאחד מלהיטי הענק של כל הזמנים, והשיר נשאר של פרטון.
זו אחת הסיבות שהיא הייתה מודל לדורות של זמרות אחריה. היא הוכיחה שאישה יכולה להיות מוזיקאית, בעלת זכויות, אשת עסקים, כוכבת קולנוע וכותבת ולא רק "הקול הנשי" של מישהו אחר.
דולי פרטון הייתה אמנית שהפכה את הקאנטרי לשפה אוניברסלית של סיפור, כאב, הומור ותקווה, ואז הפכה בעצמה לדמות שאמריקה והעולם כבר לא יכלו שלא לאהוב.
בישראל פרטון לא היתה תופעת פופ בסדר הגודל של הביטלס, אלביס או ויטני יוסטון, ממש כמu שהקאנטרי מעולם לא היה במרכז המיינסטרים הישראלי. אבל לומר שהיא לא הייתה מוכרת בישראל, יהיה לא נכון.
הדוגמה הכי טובה היא דווקא הנתונים הדיגיטליים: במצעד iTunes של שירי קאנטרי בישראל, "Jolene" ו־"9 to 5" הופיעו לאורך תקופות ארוכות מאוד, ושניהם הגיעו למקום הראשון במצעד הזה.
בישראל היא הייתה יותר "קלאסיקה אמריקאית מוכרת" מאשר "כוכבת פופ ישראלית במיינסטרים".
ומה היו הלהיטים הגדולים שלה?
Jolene" (1973/74)" – כנראה שיר החתימה שלה. אחד משירי הקאנטרי המובהקים והמשפיעים אי פעם.
I Will Always Love You" (1974)" – במקור בלדת קאנטרי של פרטון; לאחר מכן גרסת וויטני יוסטון הפכה אותה ליצירה אוניברסלית. חשוב לזכור שהמלודיה והטקסט הם של פרטון.
Coat of Many Colors" (1971)" – אחד השירים האישיים והאנושיים ביותר שלה, על ילדותה וענייה של משפחתה.
"9 to 5" (1980) – שיר הנושא של הסרט בכיכובה; להיט פופ מספר 1 שהפך אותה לכוכבת גם מחוץ לקאנטרי.
Here You Come Again" (1977)" – להיט הפופ הגדול שהראה עד כמה היא יכולה להרחיב את הקהל בלי לאבד את זהותה.
"Islands in the Stream" (1983)" – הדואט המפורסם עם קני רוג'רס, שנכתב בידי האחים גיב. הוא אינו שיר שהיא כתבה, אבל הוא מזוהה מאוד עם דמותה
דולי פרטון מה היה כל כך מיוחד בה Dolly Parton performs Jolene at Glastonbury
