"חתולות רחוב" של דיקלה מחבר בין טקסט של התבוננות עצמית לבין דימוי מאוד יומיומי, כמעט לא "פואטי" – חתולת רחוב. זה שיר של אישה שמביטה לאחור בלי לייפות את העבר – "לא יכולה לספור / את כל הטעויות שלי"
המשפט "סלחתי לעצמי / חיפשתי לי קצת שקט בעולם" מבהיר את המוטיב המרכזי של השיר – היא לא מנסה למחוק את הטעויות. היא סולחת לעצמה וממשיכה.להבדיל משיר העצמה רגיל. היא לא אומרת "לא טעיתי". היא אומרת למעשה: טעיתי, שילמתי מחיר, אבל אני עדיין כאן.
השיר לוקח את הדימוי של אישה פגיעה, שעברה אהבות, טעויות ואכזבות, ומסרב להציג אותה כקורבן. זה מה שהופך את "חתולות רחוב" לדימוי מוצלח: חתולת רחוב אינה חזקה כי אין לה פחד. היא חזקה כי היא למדה לחיות למרות הפחד. חתולת רחוב אינה דימוי של גיבורה קלאסית. היא לא אריה, לא נמרה. היא יצור שמסתדר בעצמו בעולם, לפעמים בתנאים קשים, לומד להיזהר, נופל וקם וממשיך לחפש את הדרך שלו. "חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים"- מכיל בתוכו את כל סיפור הדמות. נופלות וקמות.
"חתולות" מורידה את הדמות מהפנטזיה הרומנטית. זו אינה אישה שמחכה לנסיך. זו אישה של הרחוב. היא למדה את החיים דרך ניסיון – "עברתי בחיים דבר אחד או שניים". הניסוח כמעט אגבי כאילו היא אומרת: "כן, עברתי כמה דברים. אז מה?" דווקא ההקטנה הזאת יוצרת כוח.
הפתיחה החוזרת עם הכפתור יוצרת ניגוד מעניין. מצד אחד – " אם היה איזה כפתור / שמוחק את הדמעות שלי". כלומר, יש רצון למחוק את הכאב. אבל מצד שני, בהמשך: "סלחתי לעצמי" – היא אינה מנסה למחוק את כל מה שהיה. וזו סתירה אנושית – כמו אומרת – הלוואי שיכולתי למחוק את הכאב, אבל אני יודעת שאני צריכה לחיות עם מה שקרה. הכפתור הוא למעשה פנטזיה. הסליחה העצמית היא המציאות.
"היו לי חברים / נתתי ת'עיניים לכל אחד" – זו שורה שמוסיפה שכבה של פגיעות. היא לא רק טעתה בעצמה. היא גם נתנה אמון באנשים ונפגעה.
"לבד במכונית / רק אגו יעצור אותי" – תמונה קולנועית – אישה לבד במכונית, נוסעת, חושבת , "ואין מי שיגיד / שלא הלכתי בדרכי" – מחזקת את רעיון העצמאות. "זה בית משוגעים / אבל עדיין בית" – החיים אולי כאוטיים, אולי משוגעים, אולי מלאים בטעויות אבל הם עדיין הבית שלה. החזרה על "כלום לא מפחיד אותי גם אהבה…" – מצחיק, עצוב וקצת אירוני באותו זמן., כי הרי אחרי כל מה שסופר בבית, ברור שאהבה כן יכולה לפגוע.
דיקלה מחוברת בטבורה למוזיקה היוונית והים־תיכונית, כזו שיודעת לקחת כאב ולהפוך אותו למשהו שאפשר לשיר, לרקוד ולחגוג איתו. היא לא הופכת השיר לבלדה כבדה.להפך: ככל שהמוזיקה יותר חיה והפזמון יותר משוחרר, כך המסר "אני עדיין כאן" נעשה חזק יותר. צירוף המשפטים "עברתי בחיים דבר אחד או שניים" ואז: "חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים" הוא מסוג הפזמונים שאפשר לשיר יחד בהופעה.
אם הפלייליסט בתחנות הרדיו מחפש מזרחית מובהקת, עם מאפיינים כמו סלסולים, עוד/בוזוקי, מקצבים מזרחיים ברורים ושפה מלודית מזרחית חזקה, ייתכן שהשיר יהיה בקצה הים־תיכוני של הפלייליסט ולא במרכז שלו. למעשה, זה אחד היתרונות של השיר: הוא יכול לעבוד בשני עולמות – גם אצל קהל שמגיע ממוזיקה מזרחית וגם אצל קהל שמקשיב לפופ ישראלי.
צילום: צילום: שלו אריאל
דיקלה חתולות רחוב
אם היה איזה כפתור
שמוחק את הדמעות שלי
לא יכולה לספור
את כל הטעויות שלי
סלחתי לעצמי
חיפשתי לי קצת שקט בעולם
לבד במכונית
רק אגו יעצור אותי
ואין מי שיגיד
שלא הלכתי בדרכי
זה בית משוגעים
אבל עדיין בית וכמו כולם…
עברתי בחיים דבר אחד או שניים
חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים
כלום לא מפחיד אותי
גם אהבה…
עברתי בחיים דבר אחד או שניים
חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים
כלום לא מפחיד אותי
לא מפחיד אותי….
אם היה איזה כפתור
שמוחק את הדמעות שלי
הייתי כבר לוחצת
משנה את גורלי
היו לי חברים
נתתי ת'עיניים לכל אחד
עברתי בחיים דבר אחד או שניים
חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים
כלום לא מפחיד אותי
גם אהבה…
עברתי בחיים דבר אחד או שניים
חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים
כלום לא מפחיד אותי
לא מפחיד אותי….
עברתי בחיים דבר אחד או שניים
חתולות רחוב תמיד נופלות על הרגליים
כלום לא מפחיד אותי
גם אהבה
