מאיר אריאל כתב: "שיר כאב, עובר ושב/ איזה מזל אני שר עכשיו/ שיר כאב כל פעם חוזר/ אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר". לאריאל היה סיפור מאחורי הכאב. מה מגלה דני רובס? שעדיין יש כאב שמצריך לכתוב שיר? לרובס אין סיפור. כל הדרך בכה במכונית. למה בכה?
רובס מנסה לגעת בדרך נדושה במניעי הכתיבה: "לפעמים דרך שיר – כל העצב שווה", וגם מדביק איזשהו משפט פילוסופי – "האמת היא בשיר שאני לא כותב" שאינו "נדבק", וכדי להעצים את הדרמה מוסיף מטפורה אקראית – "אני צורח כמו זאב מכאב". המוטו "מסרב וכותב" הוא התייפייפות מעט מתחסדת. אני מאמין יותר ל"איזה מזל אני שר עכשיו" תולדת הכאב של אריאל.
השיר הארס פואטי הזה מונע במנגינה ובהרמוניה טיפוסיים לדני רובס, מתבייתים על הדרך המוסיקלית המוכרת שעדיין מחוברת למחוזות הביטלס. העיבוד למיתרים מייצב אותו על הדרך הזו.
דני רובס סומך על חיבור חזק לרגש. מבחינה זו אי אפשר שלא להאמין לקול שבוקע מתחת למיתרים, אבל השיר עצמו אינו מבשר על מקוריות ופריצת דרך.
דני רובס מסרב וכותב
כל הדרך הביתה בכיתי במכונית
מסביב אנשים, המולה עירונית
אף אחד לא יודע, הקרום שלי עבה
לפעמים דרך שיר – כל העצב שווה
אני צורח כמו זאב מכאב
אני בורח, מסרב וכותב…
מה הדרך הביתה, וכמה ניווטים
מסביב בני אדם אסופים, אבודים
אף אחד לא יודע, אני מסתיר היטב
האמת היא בשיר שאני לא כותב
אני צורח כמו זאב, את הלב
אני בורח, מסרב וכותב…
