שאנן סטריט נכנס מהאולם, ירד במדרגות ההיכל ועלה לבמה לפתוח מופע הדג נחש, שיתברר בהמשך כאחת מהחגיגות הגדולות שידע היכל התרבות בת"א. מאותו רגע, הקהל על הרגליים, לא יתיישב לשנייה במשך השעתיים הבאות. זה הזמן להתעורר. תרימו את הידיים, תרימו את הראש, תביטו מסביב. כזה היפ הופ עברי לא היה ולא יהיה במקומותינו. בצהרי שישי, 10 בפברואר 23, קיבלנו מופע שהוא מהות ההוויה הישראלית. אותנטי, ישיר, שמח מאוד. גם נוקב, למרות שאלמנט המחאה, נדמה – נבלע בהילולה, שנמשכת כבר רבע מאה. איך שהזמן עובר כשנהנים ומצליחים.
"נרים ת'מקום" אומר השיר. זה קרה. הרימו ווליום, פתחו מבערים, ניגנו ושרו כמו מטורפים. גם מאדאם וגם מיסייה קמים עכשיו מהכיסא, כמו שאומר השיר, וגם כשקשה, לא מתעלמים מזה – מתמודדים עם זה.
כעשרים וחמישה שירים מ"חליפות", "סלומון" ו"לזוז" ועד "סטיקר" ו"זמן להתעורר". באמצע עלה טונה. העלה את גובה הלהבות.
אני אוהב את ההיפ הופ של הדג נחש. הוא לעולם אינו מונוטוני. הקולקטיב הזה ממשיך לייצר אמירה מוסיקלית נגישה. התפיסה המיושנת לפיה ראפ הינו דיבור קצבי בעיקרו מתעלמת מפן מוזיקלי מורכב, ראפ לפי הדג אינו נאום ולא שיח, אלא טקסט מתנגן ומבדר לכל עניין ודבר. למעשה, בניגוד לתפיסה הרווחת, מלודיה הייתה תמיד מרכיב מהותי בשירים של הדג נחש. מסורת ההיפ הופ של הלהקה עברה הרבה תחנות לאורך השנים, אבל נשארה ייחודית ומסוגננת.
אנחנו מצטרפים בקלות מענגת לשירים, משתתפים בתובנות ובתחושות של היוצרים והמבצעים על הקשיים, הכעסים, היפה והמכוער, על הגלוי ועל הנסתר שבעיר האלוהים.
הדג נחש הצליחו להכניס את המוסיקה השמחה כמטריה למסרים קשים, להעלות אותה לדאנס פלור. זוהי מוסיקה שתפסה את האוזן, הזיזה את הרגליים. הדג נחש אינם נושאים דגל. אינם מתיימרים להוביל מאבק, אבל הם עוסקים בשאלות קיומיות, מתבוננים מהצד, חוצים חברה בלי הבדל פוליטי, עדתי, מגזרי. למעשה, הם הכניסו את המחאה בדלת האחורית, והובילו אותה למיינסטרים בשילוב של ראפ, רוק מערבי עם השפעות מהאזור כמו מוסיקה ערבית. אם מחאה דורשת שינוי – צריכה להיות חגיגה, זה המוטו, שהוביל את הלהקה מאז ראשיתה, זו הרוח שנשבה בהיכל בהופעה המלהיבה הזו.
יש תחושה שהדג נחש כבר השלימו עם המציאות, וכל מה שבא להם זה להגיע אל ההופעה ולעשות בלאגן בראש טוב. מצד שני, בתוך עמם הם חיים, ושאנן מזכיר את אמיל גרינצווייג, פעיל שמאל שנרצח במהלך הפגנה נגד מלחמת לבנון.
היה בהיכל ראש טוב, שמח, אופטימי, מרים קהל, ראפ ורוק, רגאיי, פופ, גם מזרחית וכפיים, תזמורים שמסתנכרנים עם הקונספט הסגנוני של החבורה. כמעט כל שיר מכין את הקרקע למפגש עם הקהל, נו דאל מומנט.
"הדג נחש" ממשיכים ליצור מסמך אנושי-מוסיקלי-חברתי עדכני שנע מהומור קל ועד מחאה נוקבת, מצליחים להאיר הכאב והבלבול המקומיים. האם אפשר לחבר בין בידור וכאב? החבורה הזו מראה שאפשר, ובגדול. אפשר להמשיך לזוז להזיז לבעוט, רק לא לברוח.
אחרי 25 שנה מאז הקמתה, חברי הדג נחש ממשיכים להרים ראש, להביט מסביב ביושר, ולתרגם את מה שהם רואים ומרגישים לאמירה אותנטית בחגיגת ענק עתירת תנועה, תאורה ווידיאו ארט משדרג. המשך קיומה חיוני לתרבות ולחברה המקומית.
להקה: שאנן סטריט, גיא מרגלית, שלומי אלון, יאיא כהן אהרונוב, דודוש קלמס, משה אסרף
נגנים: יאיר סלוצקי, מתן גוב ארי, גיא סטריקר
זמרות: דפנה שילון, אורית שלום
מקהלה: מקהלת שרונית בניצוחה של תמר אקר חתוכה
עיצוב תאורה: דן קינן
וידאו ארט:- דן קינן ואורן גבאי
שירים: חליפות, סלומון, לזוז, אני מאמין, סע, נרים ת'מקום, ליגל אייז, אין לי אף אחד, מנגינה, לא מספיק, לא פראיירים, מה נעשה, היי בייב + קמתי עם טונה, שיר נחמה עם טונה, מרפקים עם טונה, עיר האלוהים, עוד אח אחד, הכל יסתדר, שמש, וולקאם, הנה אני בא, יום שישי (קלפטר מנגן במסכים), אחד אחד (מקהלת ילדים), סטיקר, ג'אם מפלגות, זמן להתעורר.
