מאז פלסטינה תחילת המאה, שומדבר לא קרה. המעגל חוזר לאותו מקום. הבשורה המרה יותר: שום דבר גם לא יכול להשתנות. עוד יום של חול בארץ הקודש עבר, ונמאס כבר לקטר.
את הכעס והעצב מלווים "הדג נחש" במוסיקה של שמחת חיים גרובית תוססת, ראפ ים-תיכוני, עיבודים עם גרוב שחור וגם אפרו קאריבי, ובקיצור – היפ הופ קליט בעברית. המסרים עוברים. פה ושם השירים לא בשר לא חלב: למשל "מוסיקה" ביצוע משותף עם יוסי פיין אומר משהו כמו "מוסיקה היא הפסקול של החיים של עצמנו… כמו אוכל כמו שתייה עליה לא נוותר". וידוי סתמי שאינו אומר כמעט כלום. גם המוסיקה – ראפ עם גרוב רגאיי – לא מצליחה לשפר את מצבו של הקטע הזה.
"רק פה" הולך ככה: "סך הכול סבבה להתגלגל בישראל, רק בה אני מרגיש שייכות, למרות שאני כועס על השחיתות" מה זה? מה קרה לשאנן סטריט שהוא ככה נמס? אני אומר את זה, כי בדרך כלל "הדג נחש" אינם מתייפיפים, מצליחים לשחק אותה ציני בענייני סיסמאות פופוליסטיות ("השמאל עוזר לערבים" "ביבי טוב ליהודים") וגם כשהם שרים על שביתות בארץ בסגנון ראפ חסידי.
הפשרה כנראה הכרחית במציאות הנוכחית, בה זמר מקומי לא יכול להניף רק דגלי מחאה שחורים. מוסיקלית, אחרי "המכונה של הגרוב" ו"לזוז", הקודמים שלהם, החדש נשמע לי פחות מיוחד מלודית, ויותר מהוקצע מבחינת הגרוב ועיבודי הקצב. בין הגימיקים המוסיקליים הם הכניסו קישוט אתני יפה ב"חליפות", קול הנשי גבוה בסגנון הודי.זהו קטע ראפ מחאתי על נבחרי העם והתקשורת שעובדים עלינו ביחד: "הם יודעים שזו ספירה לאחור עד הפיצוץ. החליפות לא שמות קצוץ"
די ג’יי גיא מר ושאנן סטריט משחררים דברים שבאמת כואבים להם, כולל אמירה לגבי מוסיקאים מתוסכלים בארץ ("הכאפה מצלצלת"), שמדמיינים הצלחה בענק בלי להתפשר על האמת שלהם מול המיינסטרים והאם.טי.ווי. בשיר הזה, "הדג" אומרים למעשה: ההיפ ההופ כאן, ואתם, המוסיקאים המתוסכלים, יכולים ללמוד מהדרך שלנו.
יש מה ללמוד מ"הדג נחש", והגם ש"חומר מקומי" אינו החומר הכי מקורי שלהם, ההרכב הזה הוא בית ספר להיפ הופ בעברית. וזה היפ הופ הכי ישראלי שקיים בשדותנו.
**** חומר מקומי הוא שמו של אלבומם השלישי של להקת הדג נחש. האלבום יצא לאור במאי 2004 על ידי חברת הד ארצי ולבנטיני, בהפקתו המוזיקלית של יוסי פיין. הסינגל הראשון מן האלבום, "חליפות", יצא במרץ 2004, וכלל שיתוף פעולה של הלהקה עם הזמרת ההודית ליאורה יצחק.
