אמני המוסיקה המקומיים כנראה התרגלו למציאות בה גם אם אתה יכול לצרוח, שום דבר כבר לא יזיז. האידיאל שהמוסיקה תפתור כל בעיה נשמע היום יותר נאיבי מאי פעם, אבל לחגוג – ואללה, בכייף. אולי מהחגיגה תיפתח בסוף הטובה.
החזרה אל "שירת הסטיקר" של הדג נחש לקראת בחירות 2026, מרגישה היום כמעט פחות כמו נוסטלגיה ויותר כמו בדיקה מחודשת של טקסט שלא איבד את העוקץ שלו. השיר, שיצא ב־2004 במסגרת "חומר מקומי", אינו רק שיר מחאה; הוא מעין מראה סאטירית לחברה ישראלית שמתקשה לדבר בשפה שאינה סיסמאות.
מילות שיר המחאה החברתי שיצא ב-2004 באלבום "חומר מקומי" משלבות טקטסים הלקוחים מסטיקרים שונים בנושאי פוליטיקה, דת וחברה.
|שיר הלעג של דויד גרוסמן ושאנן סטריט (וכל שאר החבר'ה שהלחינו) חושף בליצנות את ההוויה הישראלית העשויה כולה מסטיקרים קלישאתיים, ובין הקלישאות גרוסמן הצליח להשחיל משה אמיתי ו עמוק, כמו
"כמה רוע אפשר לבלוע/ אבא תרחם, אבא תרחם/קוראים לי נחמן ואני מגמגם/ כמה רוע אפשר לבלוע/ אבא תרחם, אבא תרחם/ ברוך השם אני נושם", כמו הוא בא לומר: לא כדאי שנפסיק לבלוע רוע ולהיות רעים? לא כדאי שנפסיק לרדוף ולהשפיל.הוא שואל: כמה זמן חברה יכולה לצרוך רוע, להפיץ רוע, להצדיק רוע, ועדיין לדמיין שהיא חברה בריאה? המילה "לבלוע" מקשרת בין אלימות חיצונית לבין תהליך פנימי. אנחנו לא רק רואים את הרוע; אנחנו מכניסים אותו לתוכנו.
"שירת הסטיקר" הוא אחד משירי המחאה החכמים שנכתבו כאן, מפני שהוא אינו רק מוחה נגד עמדה פוליטית מסוימת – הוא מוחה נגד עצם הפיכת החיים הפוליטיים לאוסף של סיסמאות, והרגע שבו עשרות הסטיקרים מכסים את המראה מסכם את היצירה כולה: מרוב שרצינו להגדיר את המדינה, את המחנה ואת האחר – שכחנו להסתכל על האדם שמאחורי המדבקה.
ואולי זו גם הסיבה שהשיר ראוי להישמע שוב לקראת בחירות 2026 – לא כדי להזכיר לנו למי להצביע, אלא כדי להזכיר לנו מה קורה לחברה כאשר כל אחד מדבר בסיסמה ואף אחד כבר לא שומע אדם.
ההברקה הגדולה של גרוסמן היא שהסטיקר הוא לכאורה אמצעי קצר, חד וברור להעברת מסר, אבל כשהוא מצטבר עם עשרות סטיקרים אחרים, מתקבלת תוצאה הפוכה. המבנה של השיר אינו סתם רצף בדיחות. זה פסיפס של חברה מפורקת, שבה כל קבוצה מייצרת את הסיסמה שלה ומדביקה אותה על הציבור.
גרוסמן סיפר, שהתחיל לאסוף סטיקרים בעקבות רצח יצחק רבין ב-1995. הרעיון לכתיבת השיר צץ כשהבחין בכמות העצומה של סטיקרים, בעיקר פוליטיים, שיש על מכוניות – תופעה שהוא לא הכיר ממקומות אחרים בעולם. "כמעט כל מכונית היא לוח מודעות פוליטי – בעיקר באזור ירושלים", אמר באחד הראיונות איתו, גרוסמן חשב, שאם ירכז את כולם ביחד, ייווצר שיר שיבטא את הרעש, הגסות והרוע שיש בחיינו או כפי שאומר הפזמון – 'כמה רוע אפשר לבלוע', גרוסמן ניסה להעביר את כמות האלימות והשנאה העצמית שקיימת בישראל.
לאחר שאסף כ-120 סטיקרים, החל להרכיב מהם מילים לשיר ראפ. בעקבות עצת ילדיו, יצר קשר עם שאנן סטריט, סולן הדג נחש, במטרה שהלהקה תלחין ותבצע את השיר. חברי הלהקה ביקשו להוסיף סטיקרים במטרה להפוך את השיר לקליל יותר. רוב הסטיקרים, בעיקר הפוליטיים שבהם, מושרים בטון מיליטנטי, ולעומתם סטיקרים בעלי אווירה קלילה יותר מושרים במבטאים וטונאציות שונות.
הגאונות של "שירת הסטיקר" היא בכך שהיא אינה נושאת נאום. החיבור בין סיסמאות פוליטיות, דתיות, לאומניות, שמאלניות, ביטחוניות ועממיות יוצר אבסורד. כל סטיקר בפני עצמו יכול להישמע הגיוני, אבל ליד הסטיקר הבא הוא מתחיל להישמע מגוחך, וכך השיר אומר משהו חריף יותר: הבעיה איננה רק במה שאנחנו אומרים; הבעיה היא שאיבדנו את היכולת להקשיב למה שאומרים האחרים.
"שירת הסטיקר" לועגת מכוונת למצב שבו החברה תהיה טובה יותר. ה"ברוך השם אני נושם" אינו משפט של ייאוש מוחלט. יש בו גם הכרת תודה על עצם החיים., ולכן בתוך כל הקרקס נמצא משהו מאוד הומניסטי.
הדג נחש הצליחו להפוך טקסט ארוך של סיסמאות ושברי אמירות ליצירה מוזיקלית קצבית, גרובית, כמעט חגיגית. הפער בין המוזיקה המדבקת לבין הטקסט הביקורתי הוא חלק מהאפקט. אתה נהנה, ואז קולט מה בעצם אמרו לך. זו אחת הסיבות לכך שהשיר שרד. מצד שני, "שירת הסטיקר" עצמה מוכיחה כי אין חדש תחת השמש הישראלית היוקדת.. היא לא שינתה את החברה הישראלית. היא עשתה משהו אחר, קטן אך משמעותי: היא נתנה לנו שפה לצחוק על עצמנו., וזה אולי מעט מדי כדי לפתור בעיה פוליטית, אבל הרבה מאוד כדי להתחיל לזהות אותה.
המילים נכתבו ב־2004, ולכן אי אפשר לטעון שהן מתארות במדויק את המציאות של 2026 בלי להיזהר מהשלכה לאחור. אבל המנגנון שהן מזהות – פוליטיקה של סיסמאות, מחנות שמתקשרים באמצעות משפטי מחץ, והקטנה של ויכוח מורכב לכמה מילים – רחוק מלהיעלם. דווקא בעידן של רשתות חברתיות, סרטונים קצרים וכותרות, ה"סטיקר" הפך כמעט ממוצר פיזי למצב תודעתי. היום לא צריך להדביק סטיקר על מכונית. אפשר להעלות סטורי, פוסט או סרטון, .למעשה, אפשר לקרוא ל־"שירת הסטיקר" היום גם "שירת הפוסט".
*** הקליפ המקורי מציג אנשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית – שהטקסטים המושמים בפיהם הפוכים לעיתים למצופה מהם מלכתחילה. לקראת סוף הקליפ מודבקים עשרות סטיקרים על מראה, כמטאפורה על כך שמרוב סטיקרים, הזהות בחברה הישראלית מטשטשת.
בקליפ הלייב משתתפת "פירקת אלנור", תזמורת למוסיקה קלאסית מזרחית וערבית, בה פועלים יחד מוסיקאים יהודים וערבים מכל קצות הקשת החברתית והגיאוגרפית – חרדים, חילונים ודתיים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. התזמורת מעניקה לשיר צבע ערבי, כדי ליצר צליל ים תיכוני המייצג את המרחב בו שני העמים חיים.קראת הפסטיבל החברתי שלהם שהתקיים בפארק ראשון הם הקליטו את השיר מחדש , כי דור שלם דורש שינוי.
דור שלם דורש שלום/ תנו לצה"ל לנצח/ עם חזק עושה שלום/ תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים/ אל תתנו להם רובים/ קרבי זה הכי אחי/ גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם/ יש"ע זה כאן/ נ נח נחמן מאומן/ No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים/ בג"ץ מסכן יהודים/ העם עם הגולן/ העם עם הטרנספר
טסט בירכא/ חבר, אתה חסר/ הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך/ בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך/ ימותו הקנאים.
כמה רוע אפשר לבלוע/ אבא תרחם, אבא תרחם/ קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע/ אבא תרחם, אבא תרחם/ ברוך השם אני נושם
ולכן…/ מדינת הלכה – הלכה המדינה/ מי שנולד הרוויח/ יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון/ חברון מאז ולתמיד/ ומי שלא נולד הפסיד
חברון אבות/ שלום טרנספר/ כהנא צדק/ CNN משקר/ צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון/ אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים/ ביבי טוב ליהודים/ פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם/ אחים לא מפקירים/ עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים/ תנו לחיות לחיות/ מוות לערכים
כמה רוע אפשר…
לחסל, להרוג, לגרש, להגלות/ להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער/ הכל בגללך, חבר
