כמה עמוקה אהבתי לנגינתו של  ביל אוונס. הקלטות חיות משנות השישים, מה"טאון הול" ו"וילאג’ וונגארד" בניו-יורק. לא רק. טריו הכי מתאים לו. גם לי. בין הנגנים –  אדי גומז וצ’אק יזראלס בבס, לארי בנקר וג’ק דג’ונט בתופים. הרבה סטנדרטים. ההרמוניה, הקצב והאימפרוביזציה ל"כמה עמוק האוקיינוס" או ל"נרדיס" הם ג’אז שאני מבקש לשמוע בכל שעה.
הרכב ההופעה העיקרי של אוונס היה שלישיית הפסנתר, כאשר הגישה והפורמט הפוסט-בופ היו מגוונים רק לעתים רחוקות. אוסף זה של רצועות אמצע שנות ה-60 שנלקח מארבעה אלבומי הופעות תופס חתך אינטליגנטי של אוסף הסטנדרטים הרגיל שלו. בין המומלצים את "Turn Out the Stars" בביצוע מיוחד מהווילג' ואנגארד מ-1967 (המתופפת פילי ג'ו ג'ונס מתדלקת באש לוהטת) וסולו מקסים של "I Loves You Porgy"מפסטיבל מונטריי.