האהבה שהיתה ביניהם הפכה לניכור עמוק, שמשרה תחושה של אופל (צל) והרגשה של צלילה לתהום. עם זאת המיוסר לא בוחר לותר על הקשר, והוא מפנטז על איך ירגיש הלב, כשייפגשו שוב בחלוף הזמן. הוא מאשים אותה בניכור שנוצר ביניהם. השימוש ב"גמילה" מהווה עדות לקשר חזק מאוד ותלותי, שהיה בין השניים.
משהו מדכדך נשאר באוויר אחרי האזנה לפבלו רוזנברג. הבלדה משדרת מטען עצב, מרירות ותסכול עם זיק קל למצב של התחלה מחודשת ביחסים ביניהם.
בלדת הפסנתר הזו מוליכה את מטען הרגש, תחילה בטון מאופק ועצוב, שהופך בהמשך לעומקו של כאב דרמטי, בשירה הגבוהה שמעצימה את תוגת הדואב.
אני לא רגיל לשמוע את פבלו רוזנברג שר שירי כאב כאלה. ייאמר מיד: הוא נשמע לגמרי עמוק בתוך הסיטואציה בתערובת של שנסון (צלילי האקורדיון) וניחוח לטיני, שמעצימים את ההתרחשות האישית המסעירה.
המנגינה, העיבוד ושירתו של פבלו מחזירים למוסיקת אולד סקול רומנטית של כל הזמנים. אחרי האזנה אחת, אתה לא רק משתתף בצערו אלא – אם להודות על האמת – מתענג על המוסיקה המרירה-מתוקה שמספרת את הסיפור.
שמוליק נויפלד הוא אמן בהתאמת שירים לזמרים, וכאן הוא הוציא את רוזנברג מעט מחוץ למסלול המיינסטרים הטיפוסי לו.
אין ספק: שיחקו אותה Win Win.
המשקפיים של נויפלד ופבלו רוזנברג צל בעיניי בימוי, צילום ועריכה: אוהד אלימלך
צל בעיניי / את כצל בעיניי/ אין אור מוכר, אין חום של בית
הדלת לא נפתחת/ אין קצה חיוך ישן/ כאילו אין משקל לזמן.
הגעת עד לכאן/ עד קצה העצב, כאן על סף המפתן
ידייך כבר זרות/ ועל שלי קווי הזמן/ קטועי שנים וחלומות
שלקחת לי מכאן
היית הרי רק לי/ אני הייתי לך/ עכשיו זו רק תהום, חלום נשכח
ועד מחר אולי/ זה לא יכאב כששוב תבואי אלי.
מי נגמל ממי/ נגמרת אז לי או שנגמרתי לעצמי
אני כבר לא אני/ מה יגיד הזמן/ ומה יגיד הלב ששוב תבואי לכאן…
סם לילותיי/ את כסם לילותיי/ את לא החוף את לא הבית
אני הרי יודע/ גם אם תלכי מכאן/ אין באמת מרפא לזמן
היית הרי רק לי/ אני הייתי לך/ עכשיו זו רק תהום, חלום נשכח
ועד מחר אולי/ זה לא יכאב כששוב תבואי אלי.
מי נגמל ממי/ נגמרת אז לי או שנגמרתי לעצמי
אני כבר לא אני/ מה יגיד הזמן/ ומה יגיד הלב ששוב תבואי לכאן…
מה יגיד הזמן/ ומה יגיד הלב ששוב תבואי לכאן
