הראל סקעת – נקום

יושב על התפר שבין אבל פרטי לטראומה קולקטיבית, מנסה להכיל שני קולות בו-זמנית: הקול שמותש מהכאב והקול שמסרב לוותר על תקווה. הוא לא פותר את המתח הזה, אלא משאיר אותו פתוח, זה כנראה מה שהופך אותו לאמין עבור הרבה אנשים.

אפריל 21, 2026

מילים ולחן: הראל סקעת, אור מילשטוק, עמרי קסטן, שלום מיכאלשווילי עיבוד והפקה מוזיקלית: עדן אטד ורז קופרמן (Bleu)

 4/5

השיר"נקום” של הראל סקעת יושב על התפר שבין אבל פרטי לטראומה קולקטיבית.
"מדינה של מדבקות על ספסלים / צמידים על הידיים / וחור בלב” – בפתח השיר תיאורים יומיומיים מאוד ישראליים – “מדבקות” ו“צמידים” הם סמלים של זיכרון ציבורי, כמעט שחוקים, והבחירה בהם מדגישה עד כמה האובדן הפך לחלק מהנוף. זה לא אירוע חריג – זו מציאות מתמשכת.
השורה "בלילות זה רק אני ואלוהים” מכניסה מימד אישי ואינטימי יותר, מעבר לקול הקולקטיבי. הפנייה לאלוהים חוזרת לאורך השיר, אבל היא לא אמונית באופן מובהק, היא יותר זעקה של חוסר הבנה ("אין לי כוחות להבין”). זה מייצר מתח בין אמונה לייאוש.
הפזמון "יבואו ימים טובים” הוא מוטו שנאמר כמעט כתקווה עייפה, לא כהבטחה. הביטוי "כמה מים בעיניים עולים” משאיר אותנו בתוך הכאב גם כשהמילים מדברות על עתיד טוב יותר.
השורה "עוד נקום” היא הצהרה כמעט נדושה שנשמעת כסיסמה שחוקה. מצד אחד, זה אמור להיות רגע של חיזוק ונחמה קולקטיבית. מצד שני, מרגיש גולש לקלישאה מוכרת של "נקום ונמשיך”, בלי להתמודד עד הסוף עם עומק השבר.
השורה "אהובתי עוד נגדל פה ילדים / שיצמחו מהעבר” מציג חזון של המשכיות, החיים נמשכים למרות הכול. אבל הביטוי "שיצמחו מהעבר” בעייתי: הילדים לא רק ממשיכים קדימה, אלא נושאים את הטראומה.
ובסיום "מהדורה של תקוות משומשות” כמו סותר את המסר האופטימי של "ימים טובים"- כמעט הודאה בכך שהתקווה עצמה נשחקה. זו כבר לא תקווה תמימה, אלא משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב.
הביצוע של הראל סקעת נשען על מנגינה מינורית, איטית ומתרחבת בהדרגה. הטון הקולי שלו רך, נוגה נותן תחושה של חיבוק, אבל לא חיבוק מרגיע לגמרי אלא כזה שמגיע מתוך כאב. העלייה הדינמית בפזמון מחזקת את תחושת הזעקה הקולקטיבית.

השיר מצליח לגעת בעצב ישראלי מאוד מוכר בלי להיות צעקני או פוליטי במפורש, וזה כוחו. עם זאת, יש בו גם אלמנטים גנריים שנשמעים מוטיבים שחוזרים בשירי זיכרון רבים (אלוהים, ימים טובים, קימה מחדש). האמירה מאזנת בין כאב לתקווה, אך לא שוברת לגמרי את הקלישאה שמנסה להכיל שני קולות בו-זמנית: הקול שמותש מהכאב והקול שמסרב לוותר על תקווה. השיר לא פותר את המתח הזה, אלא משאיר אותו פתוח, זה כנראה מה שהופך אותו לאמין עבור הרבה אנשים.

*** הקליפ לשיר צולם בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, ובמרכזו שבע משפחות שאיבדו את היקר להן מכל – אבות המשפחה. במהלך הצילומים פגש סקעת את האימהות והילדים, הקשיב לסיפוריהם, ונוצרו רגעים אישיים של זיכרון, געגוע ותקווה. במסגרת הצילומים כתבו הילדים מכתבים לאבותיהם, חיברו אותם לבלונים והפריחו אותם לשמיים.
הראל סקעת משתף:״כשכתבנו את השיר ‘נקום’ היה לי חשוב לתת תקווה ואופטימיות במילים ובלחן, בתוך מציאות כל כך מורכבת ולצד מציאות שבה מתקיים כאב לצד תקווה. המפגש עם האימהות והילדים נתן לי הרבה כוח ולימד אותי על כוחה של האופטימיות – איך חיים בתוך אובדן כל כך גדול. למרות הכל, הם עדיין בוחרים באהבה, בתקווה ובאמונה שיבואו ימים טובים יותר, וזה הסיפור הישראלי.״