חוה אלברשטיין שרה לחץ נפשי שמשבש כל מה שקשור לטוב, גם פוגש את חוסר היכולת ליצור. כמה אירוני: היצירה בכל זאת נוצרה. הצער גורם לחרדה, החרדה משתקת, משפיעה על התפקוד עד כדי חוסר שליטה אבוד זהות עצמית. "לבסוף הראי מול פני, מבט סבלני/ גם אני מביטה וברור שזו לא אני". השיר אישי מאוד, אבל הוא מתכתב עם תחושות של רבים שחווים לחץ מדכא, ועל רקע התקופה הזו – על אחת כמה וכמה.
המוסיקה והטון משדרים את הדכדוך, העצבות, היאוש והדיכאון.
העיבוד (ערן ויץ) מייצר את האווירה הנכונה עקב בצד אגודל, צליל החצוצרה העשן שמנגן אבישי כהן הוא אלמנט משמעותי ביצירתה, כנ"ל הצלילים הקקופוניים ברקע, שמכניסים לאיזשהו סחרור. לא ממש "תרופת הרגעה" לנלחצים ולמדוכאים, אבל אולי השיר הזה נותן תחושה שהם לא לבד בכאבם. חוה אלברשטיין לא באה להשתתף בצער, אלא לשתף צער, והיא עושה זאת הכי אותנטי.
סובבת בין הקירות, מגיעה לראי/ הצער הזה מתחיל להיות בלתי אפשרי
הלחץ הזה מתחיל לעשות לי רע/ ודווקא החום מתרופף, הרוח קרירה,
חמישה שזיפים אדומים ואחד צהוב/ בצלחת שקופה על שולחן, לעשות לי טוב
להבטיח שלא יחסר לי דבר, בבוקר קפה/ אחר כך, המשך הבטחה, הפרי היפה,
אחר כך נייר לבן על שולחן אחר/ אינני ניגשת, אינני נוגעת, שיישאר
חורג משליטה כבר הצער הזה, לאשם אין שם/ צמוד אלי כמו עלוקה, מכרסם, מכרסם
לבסוף הראי מול פני, מבט סבלני/ גם אני מביטה וברור שזו לא אני.
