"שיר סיום" המוכר כל כך מחוה אלברשטיין הוא במקור שיר של New York Rock & Roll Ensemble, הרכב ששילב בין רוק למוסיקה קלאסית, והשיר הנ"ל נקרא במקור "Dedication", מתוך האלבום "Reflections", שכולו שירים של המלחין היווני מאנוס חאג'ידאקיס. המילים הם של קליפטון ניביסון, חבר הלהקה.
נעמי שמר, שכבר התמחתה בשירי המלחין היווני ב"איילת אהבים" שביצעה "שלישיית גר הירקון", כתבה מילים חדשות לשיר וקראה לו "שיר סיום". המילים התבססו על משל "הצרצר והנמלה" והפרידה בהן, שנרמז עליה כבר בשם השיר, לא היתה עצובה כל כך, למרות הטון המלנכולי של המוזיקה. כששמר אימצה שירים שאינם שלה, היא ידעה להפוך אותם לשירים שנשמעו לגמרי שלה.
אלברשטיין שרה את הגרסה בתוכנית היחיד הראשונה שלה וגם באלבום שבא בעקבותיה, "חוה אלברשטיין בתוכנית יחיד, חלק א' " מ-1971. אחר כך חידשו אותו בין השאר להקת "האחים והאחיות", בני אמדורסקי ויגאל בשן.
הו שיר מורכב שעטוף קלילות מוזיקלית, אולם מאחוריו עומדות אמירות עמוקות על אומנות, אחריות, יופי, חרדה ופרידה.
השיר נשען על המשל הקלאסי של איסופוס: הצרצר ששר בקיץ ואינו מתאמץ, והנמלה שעובדת קשה ואוגרת מזון לחורף. המשל מציב את הצרצר כסמל לחופש, יצירה ורוח, ואת הנמלה כסמל לעמל, אחריות וחרדה מפני העתיד. שמר מאמצת את הדמויות – אך לא משרתת את המוסר הפשטני של המשל. היא הופכת אותן לדמויות בעלות עומק אנושי ומשלבת אותן בעולם מוזיקלי עשיר.
"הצרצרים בקיץ שרים להם / ימים קצרים בקיץ עוברים להם והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד… כנר יקר – זמרת כבר – עכשיו אולי תרקוד!" מופיע כאן זיהוי ברור של הדוברת עם עולם האמנות (כנר, זמרת), ועם תפיסת חיים שמקדשת יצירה ושמחה מול חרדה וציות.
"לי לא איכפת… לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים" – זהו אחד הטקסטים המובהקים ביותר של שמר על אמנות כאקט של מרד, של תשוקה, של חירות אומנותית, ושל קבלה עצמית.
“שישה מיתרים קרועים” – פגיעוּת, שימוש יתר, חוויות חיים. הגיטרה – כלי של זמר – נשחק מהשירה, אך עדיין נוכח. זו הצהרת קיום: אני מופיעה, אני נשחקת, אבל זה אני.זו אולי שורה אחת היפות במכלול יצירתה של שמר: שילוב של שובבות, תום ומודעות למוות.
"עונים הסקספונים… תופי הדוד מכים… רק הנמלה האומללה תמיד רואה שחורות" – כלי הנגינה משתתפים בחגיגה כמעט כמו תזמורת של חיים. האומנות חיה ופועמת. כל העולם מנגן. מנגד, הנמלה נשארת בדאגה תמידית; היא “תמיד רואה שחורות”. היא מייצגת את הצד הכבד, האחראי, הביקורתי של החברה – אולי מבפנים ואולי מחוץ לאמן.
"היו שלום בינתיים, אחים שלי / מחר יאיר השחר לכם ולי עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר / עכשיו אפשר "שלום" לומר ולהיפרד בשיר" -תהטון משתנה: ממסיבה לפרידה שקטה.
ה"קטיפה שחורה" היא לילה, אבל גם רמז ודימוי למוות או לסיום מופע (וילון שחור). שמר כורכת קיום, אומנות וסופיות: השיר מסתיים כמו קונצרט – באמירה רכה שמקבלת את מחזוריות היום, את ההופעה, את החיים.
ניתן לקרוא את הדוברת כזמרת עצמה (אולי אלברשטיין, אולי שמר), אבל גם כייצוג של כל יוצר/ת: מי ששרה “שירים פרועים” גם במחיר הביקורת, מי שמתייצבת בפני האלוהים לא מושלמת – אלא אנושית, מי שבלילה סוגרת את ההופעה בשיר פרידה שקט.
חוה אלברשטיין "שיר סיום"
חוה אלברשטיין "שיר סיום"
New York Rock & Roll Ensemble -Dedication
הצרצרים בקיץ שרים להם/ ימים קצרים בקיץ עוברים להם
והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד,/ כנר יקר – זמרת כבר – עכשיו אולי תרקוד!
לי לא איכפת, לי דווקא די נעים/ לשיר באוזניכם/ את השירים הכי פרועים
ולהתייצב בפני האלוהים/ עם שתי גומות של חן/ ועם שישה מיתרים קרועים
עונים הסקספונים – האח, האח/ החלילים הערב צלולים כל כך
תופי הדוד מכים, שרים הכינורות/ רק הנמלה האומללה תמיד רואה שחורות
לי לא איכפת…
היו שלום בינתיים, אחים שלי/ מחר יאיר השחר לכם ולי
עכשיו קטיפה שחורה נפרשת על העיר/ עכשיו אפשר "שלום" לומר ולהיפרד בשיר.
לי לא איכפת…
