השיר שיובל בנאי כתב בעקבות מות אמו, חשוף ומרגש דווקא משום שהוא מאופק, נקי מהתייפחות ומניפולציה רגשית. המוזיקה – בלדת סלואו בלוזית, שקולה, עם גרוב איטי ומינורי יוצרת תחושה של דיבור אינטימי, כמעט שיחה פנימית ולא קינה טקסית.
"היום מתחיל להיגמר/ שום דבר אינו חוזר/ איתך אני תמיד הילד/ והזמן עוצר"
למרות הזמן שעבר, למרות שהכול משתנה מול דמות האם, האדם תמיד חוזר להיות הילד. המשפט “והזמן עוצר” מצביע על מה שעושה מוות: מבטל ציר זמן.בהקשר ממשיך להתקיים, אבל בגזרה פנימית, לא פיזית.
“דברים שאני לא קובר / מה שהלב שומר” זה משחק מעניין בין קבורה ושימור. קבורה = ניסיון להרחיק את הכאב. שימור = הסכמה לחיות איתו השיר בוחר באופן ברור: לא להדחיק, לא להסתיר, לא לכסות.
לשמור "פתוח", כמו פרחים בזר עדין, פגיע, אבל חי.
בחלק המרכזי של השיר נכנס רצף של "אם הייתי": אש, רוח, מים, מוות. אלו ארבעה יסודות, ארבע דרכים לשנות את המציאות, וכל אחת מהן ניסיון לעקוף את חוסר האונים שבאובדן: אש – לשרוף הכול, למחוק את הכאב, לשרוף את מה שלא ניתן לשנות, רוח – לנשוב, לנקות, להעיף מעליו את הזמן, מים – להחזיר אותה אליו, "להכניס אותה פנימה" – לשחזר קרבה, מוות – המחשבה הפרדוקסלית: רק אם הייתי המוות, אולי הייתי יכול לראות אותך שובזה רגע נדיר בטקסט – החשיבה על מוות לא כאיום, אלא כגשר.
“זה לא געגוע זה גל” – הבחירה במילה "גל" מעידה על הבנה רגשית עמוקה:. הגעגוע אינו קבוע, אינו קו; הוא תנועה.. הוא עולה, שוטף, נופל, חוזר. “לבד בתוך החלל” – לא רק החסר, אלא המרחב הצרוף שנוצר אחרי מוות.
הגל הוא גם רסיס מהחיים: כוח, תזוזה, לא רק כאב סטטי.
“הריקוד שלך לא נגמר” – לא מדובר באידיאליזציה., זו לא דמות קדושה, לא מלאך, אלא תנועה שנשארת: הריקוד ממשיך, הקו לא נשבר. ההשפעה שלה ממשיכה לפעול בתוכו, לא כצל אלא ככוח חיים.
“אני לומד להיות שלם עם החלק שחסר” השורה המסכמת היא מהיפות בשיר. אינה קלישאה של "להשלים עם המוות". זו אמירה פרדוקסלית:- להיות שלם עם משהו שבאופן מהותי חסר. השורה מציגה אמת פשוטה על אבל:
לא עוברים אותו – חיים איתו.
"אמא" של יובל בנאי הוא שיר על אבל נקי ופתוח, נטול קיטש, שבו המוזיקה הבלוזית הרכה משמשת כסוג של הליכה איטית בתוך כאב. אין בו ניסיון לעורר רחמים,יש בו עדות.
הוא מספר על ילד שנשאר ילד גם כשהאם איננה, על מאבק להיות שלם עם מה שלא יחזור לעולם, ועל האופן שבו מי שאהב אותנו נשאר בתוכנו כריקוד, כגל, כקו שלא נשבר.
המוזיקה מהותית – ללא שיאים דרמטיים. אין "התפרקות" או התעלות גדולה; הכול פשוט, טקסטואלי, נוכח. זה מאפשר לשיר להיות כואב בלי להיות סנטימנטלי.במקום כפיית רגש – הצעה לרגש.
במקום בכי – התבוננות. השירה של בנאי מכוונת, מדויקת, נאמנה למילים, ודווקא בכך היא נוגעת עמוק.
*** יובל בנאי: "אמא יש רק אחת, אבל לאמא שלי גם היה רק בן אחד: אותי. ורק כשהיא עזבה את העולם הזה – למזלה לפני ה-7 באוקטובר – הבנתי באמת עד כמה היא עיצבה אותי.
צילום: עמליה בנאי
יובל בנאי אמא
היום מתחיל להיגמר
שום דבר אינו חוזר
איתך אני תמיד הילד
והזמן עוצר
דברים שאני לא קובר
מה שהלב שומר
משאיר את זה פתוח
כמו הפרחים בזר
אם הייתי האש אם הייתי הרוח
הייתי בוער ונושב
הייתי מוחק את הלוח
אם הייתי המים הייתי מכניס אותך פנימה
אם הייתי המוות
הייתי רואה אותך אמא
זה לא געגוע זה גל
לבד בתוך החלל
ממך עד הסוף
כל תנועה היא מעגל
הריקוד שלך לא נגמר
הקו לא נשבר
את השמש מעליי
עצוב חופשי ומאושר
אם הייתי האש אם הייתי הרוח
הייתי בוער ונושב
הייתי מוחק את הלוח
אם הייתי המים הייתי מכניס אותך פנימה
אם הייתי המוות
הייתי רואה אותך אמא
את הימים כבר לא סופר
מהר לאט לאט מהר
אני לומד להיות שלם עם
החלק שחסר
