יובל גולדנברג סובבת סביב שעה של רחמים, חסד, הודיה, שיבה הביתה מגלות רחוקה. מהו הסיפור שלה? אפשר לצאת מהנחה, כי לא מדובר במשהו קונקרטי, אלא בתחושת הארה. זו יכולה להיות התגלות, מגע אלוהי, מודעות רוחנית. המטפורה מובילה למהות חיים: השיבה מגלות רחוקה – חזרה אל עצמה, "לָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה".
המוסיקה מתרגמת את ה"שְׂפָתַי וְרֹאשִׁי שָׁוִוים". השירה צנועה, לא מהוקצעת. יובל נמצאת כמעט על בהונות אצבעותיה בחלק הראשון של השיר, כמעט מלוחשת, כמו ממתיקה את האמת שלה בינה לבין עצמה ופחות נפתחת כלפי המאזין. מצד שני ב"אנמיות" הזו יש אמת.
העיבוד בחלק השני – הבלטת קצב הבס, תזמור מיתרים עוטף, מכניס את יובל להילוך המוציא אותה מהטון הרגוע כביכול אל שירה אמוציונאלית רבת התרגשות. השיר לובש בסיום אפקט של קולות שמיימיים המדגישים את האלמנט של החסד המופלא שבהתרחשות. יש בזה יופי טהור.
יובל גולדנברג שבתי הביתה
זוֹהִי/ שְׁעַת רַחֲמִים/ שָׁעָה בָּהּ לִיבִּי/ שְׂפָתַי וְרֹאשִׁי/ שָׁוִוים
שָׁעָה שֶׁל חֶסֶד/ שְׁעַת הוֹדָיָה/ שָׁעָה שֶׁל מַלְכוּת/ לָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה
שָׁעָה שֶׁל שִׁיבָה/ מִגָּלוּת רְחוֹקָה/ בְזוֹ הַשָּׁעָה/ שַׁבְתִּי הַבַּיְתָה
אֶל הַחֵיק הַמּוּכָּר/ אֶל קוֹלוֹ שֶׁל נָהָר/ לֹא עוֹד אֶרֶץ נֵכָר/ שַׁבְתִּי הַבַּיְתָה.
וְאִם פִּתְאוֹם/ תֹּאבַד לִי הַדֶּרֶךְ/ אֲבַקֵּשׁ עוֹד שָׁעָה/ אֲבַקֵּשׁ עוֹד שְׁעַת חֶסֶד
