יוני רכטר לא הקליט אלבום אינסטרומנטלי מאז האלבום 'ממש עכשיו – מנגנים יוני רכטר' (1991). ההזדמנות להקליט אחד כזה פעם נוספת התאפשרה בעקבות הטריו שהקים לפני מספר שנים, שכולל מלבדו בפסנתר את נגן הקונטרבס ברק מורי והמתופפת רוני כספי.
הקטע האינסטרומנטלי הפותח את "מה עושות האיילות בלילות הג׳אז" באלבום "סגור פתוח סגור" הוא מלאכת מחשבת של עיבוד והלחנה של קלסיקת ילדים ישראלית. אף על פי שהשיר המקורי מזוהה עם אווירה לירית (אריק איינשטיין במקור), אינטימית ותמימה, הפתיח האינסטרומנטלי בוחר בגישה קצבית ותוססת, השואבת השראה מובהקת מסגנון הקול ג'אז (Cool Jazz) והג'אז המודרני של שנות ה-50 וה-60. זהו אפקט של הפתעה על הפתיחה והערכה מחדש של הלחן המקורי.
הקטע נפתח במוטיב בס דומיננטי (ברק מורי) החוזר על עצמו. הבס אינו משמש רק כבסיס הרמוני, אלא מכתיב את הגרוב של הקטע. הוא מנוגן בטכניקת Walking Bass משוחררת, המעניקה תחושת תנועה מתמדת והתקדמות.
רכטר בפסנתר נכנס עם אקורדים מורחבים האופייניים לג'אז. הנגינה שלו מתאפיינת בסינקופות רבות – הוא מנגן "מחוץ לפעימה" (Off-beat), מה שמייצר מתח מקצבי עדין ומתוחכם.
רוני כספי בתופים ובכלי ההקשה שומרת על מקצב קבוע אך אוורירי. מעניקה לקטע את המרקם הסווינגי והאלגנטי שלו, מבלי להכביד על המלודיה.
"בתנועה מתמדת" הוא דוגמה יפה לשילוב בין עולם הג'אז המודרני לבין סגנון ההלחנה הייחודי, ההרמוני והמורכב של רכטר. כפי ששמו מרמז, הקטע כולו בנוי סביב רעיון של זרימה, המשכיות ומתח מקצבי שאינו פוסק. הקטע בשונה מהסווינג המסורתי, נשען על גרוב מודרני, פאנקי-ג'אזי מורכב וסינקופטי. חטיבת הקצב (תופים ובס) מייצרת תחושה "פועמת" ומקוטעת, אך כזו ששומרת על אנרגיה גבוהה ואחידה לכל אורך הדרך.
הרעיון המקצבי מבוסס על חלוקות פנימיות מהירות, שעוברות בין הכלים השונים. ברגע שכלי אחד לוקח נשימה או מאט, כלי אחר מיד "תופס" את המקצב, מה שמונע מהתנועה המוסיקלית להיעצר ולו לרגע. הקטע מתאפיין בבנייה הדרגתית של מתח. הוא מתחיל מהרכב מצומצם או ממוטיב בסיסי, ובהדרגה מצטרפים כלים נוספים. השכבות ההרמוניות מתעבות, ועוצמת הנגינה מתגברת עד לשיא, שבו כל הכלים מנגנים יחד בסינרגיה מקצבית מושלמת. לכל אורך הקטע ישנה תחושה של "רכבת דוהרת", שנמצאת בשליטה מוסיקלית מלאה.
"קטע נושן" הוא יצירה קאמרית מעודנת, המדגימה באופן מופתי את יכולתו של רכטר לגשר בין עולמות המוסיקה הקלאסית, הג'אז והפולק הישראלי הנוסטלגי. כשמו כן הוא – הקטע מהדהד מנגינות של פעם, אך מטפל בהן בכלים הרמוניים ומקצביים מודרניים. המלודיה מתאפיינת בפשטות יחסית ובטבעיות מה שמעניק לה את האופי "הנושן" והישראלי כל כך. מתחת למלודיה הפשוטה לכאורה, רכטר אורג שטיח הרמוני ג'אזי עשיר. הוא משתמש בשינויי גוון מפתיעים, באקורדים מורחבים ובמהלכים כרומטיים בבס, שמונעים מההרמוניה להישמע בנאלית ומעניקים לה עומק רגשי רב. זהו מיקרוקוסמוס של רכטר כיוצר: היכולת לקחת את המוסיקה הקלאסית שעליה גדל, להוסיף לה את חופש הביטוי והתחכום של הג'אז המודרני, ולצקת לתוכה את הנשמה והמלודיות הישראלית החמה.
"שרשרת בלוזית" מציג את הפרשנות הייחודית של רכטר למבנה הבלוז המסורתי. בעוד שהבלוז הקלאסי נוטה להיות פשוט מבחינה מבנית (לרוב במבנה של 12 תיבות), רכטר לוקח את האלמנטים המוכרים של הסגנון – המלנכוליה, ה"בלו נוטס" (Blue Notes) והגרוב – ומעביר אותם דרך פילטר הרמוני ומבני מורכב, כפי שמרמז השם "שרשרת". "לא יכול להוציאך מראשי" – המשפט הראשי, אותו שר רכטר, מגדיר את הקו הרגשי של השיר. מבחינה מלודית, המנגינה של משפט זה נשמעת כמעט כמו זעקה השירה שלו לא "בלוזית" היא פשוטה, חמה, אינטימית. רכטר מצליח לקחת נושא רגשי פשוט – חוסר היכולת לשחרר דמות אהובה מהראש – ולהפוך אותו לקטע מוסיקלי הרפתקני, שבו כל אקורד ומעבר קצבי מדגישים את המורכבות של אותה תחושה בדיוק.
"נערה" בקטע המקסים הזה, המפגש בין הפסנתר לגיטרה מייצר עושר הרמוני, דינמיקה משתנה ומתח פנימי מרתק. הפסנתר מונח בבסיס הקטע ומספק מהלכים הרמוניים מורכבים. כניסת הגיטרה (ניצן בר). מוסיפה רובד חדש לקטע. במקום לנגן את אותם האקורדים של הפסנתר, הגיטרה מנגנת קונטרה-מלודיה (מלודיה נגדית), מה שמייצר תחושה של שיחה חיה בין שני נגנים. השילוב בין הפסנתר לגיטרה הוא שיעור בארכיטקטורה מוסיקלית. רכטר לא משתמש בגיטרה כקישוט בלבד, אלא הופך אותה למצפן רגשי נוסף ביצירה. הדיאלוג ביניהם שנע בין תמיכה הרמונית הדדית, החלפת תפקידי סולו ומפגשים מלודיים קצביים – מעניק ליצירה את האופי הדינמי, המתוחכם והנוסטלגי שלה.
"יום אחד יום ראשון" דוגמה מופלאה לעבודתו ההרמונית והתזמורתית של יוני רכטר, המשלבת פעם נוספת בין עולמות הג'אז, הפופ והמוסיקה המערבית הקלאסית, תוך יצירת גרוב קצבי, מתוחכם וסוחף במיוחד. הקטע נפתח בליין בס דומיננטי ומתוחכם שמוביל את היצירה כולה. הבס משמש כאלמנט עצמאי הנע בצעדים קצביים קבועים (בדומה ל-Walking Bass של עולמות הג'אז), מה שמעניק לקטע את התחושה ה"הולכת" והמניעה שלו מהרגע הראשון. לקראת סוף הקטע, רכטר משתמש בטכניקה של עצירה קצבית מתוזמנות ולאחריה חזרה לגרוב המרכזי תוך שירה ווקאלית ללא מילים.
"על הקצה" מציג תהליך מרתק של אבולוציה סגנונית וקצבית. היצירה נעה מצלילים של פיוז'ן וג'אז עכשווי רך, והופכת בהדרגה לקטע רוק-ג'אז (Jazz-Rock) סוער, המובל על ידי הגיטרה החשמלית הדומיננטית של ניצן בר. הקטע נפתח באווירה רגועה, מלנכולית ומעט מסתורית. הפסנתר מנגן מהלך הרמוני מורכב המבוסס על אקורדים מורחבים ודיסוננסים עדינים, האופייניים לכתיבה של יוני רכטר. ואז נכנס – הקצב הפאנקי והגיטרה החשמלית המאלתרת של ניצן הבר עם צליל חם ועגול בפראזות מלודיות קצרות. זהו שיעור בבניית מתח ודינמיקה מוסיקלית. היצירה מדגימה כיצד לחן מלודי וג'אזי יכול להפוך לקטע רוק-פיוז'ן סוער באמצעות שינוי קצבי מתוזמן היטב, ומעל הכל – בזכות אלתור וירטואוזי ומלא הבעה של ניצן בר, שמצליח לקחת את המורכבות ההרמונית של יוני רכטר ולצקת לתוכה אנרגיית רוק מחשמלת לה מוסיפה רוני כספי בתיפוף וירטואוזי מלהיב.
"זו אותה האהבה" – דואט השירה של יוני רכטר ואלי דג'יברי ל"זו אותה האהבה" מעניק לשיר המוכר של אריק איינשטיין (שהולחן במקור על ידי רכטר עצמו) פרשנות מעודנת, בשלה ורוויית השפעות ג'אזיות, השומרת על הגרעין הרגשי והנוסטלגי של היצירה. הסקסופוניסט אלי דג'יברי משמש כקול השני בשיר מעין קונטרה-מלודיה לשירתו של רכטר. דג'יברי אינו נשאר ברקע, אלא מגיב לפראזות של רכטר. הצליל החם, האוורירי והעמוק של סקסופון הטנור משלים את תדרי הפסנתר והקול, וממלא את החללים שבין השורות ברגישות רבה. הסולו של דג'יברי בסקסופון מהווה את נקודת השיא המוסיקלית של הגרסה. הוא נפתח מתוך המוטיב המלודי של השיר, אך מתפתח לאלתור ג'אז מלא הבעה. השילוב בין ההרמוניות המורכבות אך המאופקות של רכטר לבין הצליל החם והאלתור של דג'יברי, הופך את שיר הפופ הנוסטלגי לבלדת ג'אז בוגרת, עמוקה ומרגשת, שמוכיחה שלעיתים דווקא מתוך השקט והאינטימיות עולה העוצמה המוסיקלית הגדולה ביותר.
קטע הנושא, "סגור פתוח סגור", הוא דוגמה נפלאה ליצירה של ג'אז ישראלי מקורי הנע בין המקומי לבינלאומי. רכטר פותח במוטיב מחזורי, עדין ומלנכולי, הנע בין תחושה של סגירות לפתיחות. הנגינה היא קאמרית, שקטה, וכמעט קולנועית באופייה, ומזמינה את המאזין לתוך מרחב פנימי ומהורהר. כדרכו של רכטר, המהלך ההרמוני לעולם אינו נשאר סטטי. הוא משלב אקורדים מורחבים ושינויי סולמות מפתיעים אשר מעניקים לקטע תחושה של חיפוש מתמיד. ככל שהקטע מתפתח, מצטרפים אליו כלים נוספים המוציאים אותו מהבדידות של הפסנתר ומעניקים לו נפח וגרוב: ברק מורי (קונטרבס): נכנס בצורה אורגנית ועגולה ומספק את העוגן הקצבי וההרמוני הנמוך, אך בו בזמן מנגן קווים עצמאיים ומלודיים. ניצן בר (גיטרה): מביא איתו צבעים עדינים המשלימים את תדרי הפסנתר. במקום לנגן תפקידי ליווי מסורתיים, הוא משתמש בנגיעה רכה, פראזות מלודיות קצרות ושימוש חכם במרחב
הגיטרה והפסנתר מנהלים מעין דיאלוג הרמוני שבו כל כלי מפנה מקום לשני. כניסתו של אלי דג'יברי בסקסופון הטנור מעבירה את הקטע רשמית אל מחוזות הג'אז המובהקים: דג'יברי מביא עמו סאונד חם, עמוק ואוורירי. ה
האלבום "סגור פתוח סגור" מביא עמו בשורה מוסיקלית יוצאת דופן, לפיה המורכבות ההרמונית של יוני רכטר מצטלבת עם הדינמיקה המשוחררת של עולם הג'אז. זוהי דוגמה נפלאה למה שקורה כשמלחין ישראלי בעל שפה הרמונית ייחודית כמו יוני רכטר, נפגש עם נגני ג'אז מהשורה הראשונה כמו ברק מורי ואלי דג'יברי, ומוסיקאי רב-גוני כניצן בר.
צילום ראשי: מרגלית חרסונסקי
יוני רכטר סגור פתוח סגור
