אין לי עוד קלישאות ביקורת על הגברים הבוכים בלילה בשירים הים תיכוניים. יונתן קלימי שופך עוד דלי דמעות בטקסט הכי לא מקורי על המתעללת שצחקה לו בפנים. לא מצליח להשתחרר מהמסורת של שירי הדיכאון בגין נטישת המאמי. זה עוד "מכתב" ספוג סבל ומרירות על אהובה רעה. במקום שיעיף אותה לכל הרוחות, קלימי מעדיף לשפוך את ליבו: תמה איך ליבה נעלם, למה ליבה רחוקה ממנו ומתחנן שתחבק אותו חזק.
זמרים בעלי טווח ווקאלי חזק שיודעים לסלסל "נשמה" מאמינים שהם יוצרים אמנות מוסיקלית. קלימי אולי לא מודע לכך שארעו שינויים במיינסטרים המקומי – גם כשמדובר במוסיקה ים תיכונית, אבל הוא נשאר מקובע על קלישאות עבר, מתייפח על מר גורלו, עולה על גדותיו מרוב צער, כשהוא נתמך בעיבוד אוריינטאל שאינו אלא עלה תאנה לרדידותו של השיר.
אחרי ההשתפכות הזו, לא בטוח שמשאלתו, שהלב שלה ייכנס בתוך הלב שלו תתגשם. נשים אינן מתות על גברים חלשים מבולבלים ומתבכיינים. כלל לא בטוח שהרגשנות המופרזת תגרום למתאכזרת  הרחוקה להשתתף בצערו, וגם עוד "מיליון שירים"  (נו טוב לא לשכוח שהוא אמן) כנראה לא יסייעו.

יונתן קלימי מיליון שירים בימוי צילום ועריכה: עמית ימין (אנג׳ל)

כמה בלילות חיכיתי שתבואי אליי/ שאלחש לך קצת מילים פשוטות
אבל לי זה לא כדאי/ להתרסק איתך זה מסוכן לי ואולי
אני אחד כזה/ מבולבל או שמפחד יותר מדיי
כבר נמאס לי להסתיר ממך/ ולכתוב מיליון שירים
אני קיוויתי שתהיי שלי/ את צחקת לי בפנים
ואולי תאמרי לי למה למה/ ככה ליבך נעלם
ואיך כל פעם מתגנב/ ושוב הופך לי ת׳עולם/ למה את כה רחוקה ממני ?
שימי את הכל בצד/ בסך הכל רציתי/ שהלב שלך יהיה שלי.
הנה סוף שבוע/ את חסרה לי בנשמה
והסיגריות לא עוזרות יותר/ וגם לא הפחמימה
ואני לא רוצה לשמור בפנים/ אבל את רחוקה מכאן
ושוב הודעה ושוב נשיקה/ ונשבר לי, אין לי זמן.
אז תחבקי אותי חזק/ אני אשתיק את הפחדים
כמה רציתי שתהי שלי/ וצחקת לי בפנים!
ואולי תאמרי לי למה למה/ ככה ליבך נעלם
ואיך כל פעם מתגנב/ ושוב הופך לי ת׳עולם/ למה את כה רחוקה ממני ?
שימי את הכל בצד/ בסך הכל רציתי/ שהלב שלך יהיה שלי.