השיר "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי הוא מהשירים היפים, העדינים והנוגעים ביותר בזמר העברי. זהו שיר נוסטלגי־פואטי, שמביע געגוע עז לעבר — לילדות, לשכונה, לחברים ולתמימות שאבדה. זהו טקסט שהוא גם אישי מאוד וגם קולקטיבי, שמהדהד בלבבות רבים בזכות הכנות, הפשטות, והאנושיות שבו.
הדובר – יוסי בנאי עצמו חוזר בזיכרון לימי ילדותו בירושלים, אל חבריו משכונת מוסררה או מאה שערים, אל המשחקים והתמימות של אז. "אני חוזר לסמטאות ילדותי / אל נעוריי שנעלמו עם השנים". ה"זיכרון" כאן אינו רק רגש, הוא מקום ממשי, מלא ריחות, צבעים, קולות, שמות ומשחקים. ההיזכרות בילדות היא לא רק בריחה מהבדידות, אלא דרך לשמר זהות.
השיר בנוי מ־4 בתים, שכל אחד מסתיים בפזמון חוזר: "היינו ילדים וזה היה מזמן / אני וסימון ומואיז הקטן" – הפזמון חוזר כמעט באותו ניסוח, ומייצר תחושת מחזוריות, כמו ריטואל. הוא מחזק את התחושה של התעמקות בזיכרון שמספק עוגן רגשי.
סימון ומואיז הם ירושלמיים טיפוסיים, שמייצגים חברים מהשכונה — אולי אמיתיים, אולי סימבוליים. הם אינם מתוארים לעומק, אבל נוכחים באופן שוטף, עדין ונוגע — כמו רוחות של ילדות.
השיר מתאר רצף של סצנות חיים שנצרבו בזיכרון: משחקים בשכונה: "שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות", "רדפנו על גגות אחרי יונים", "דהרנו על ענן עשוי מכריות", מדמיינים דמויות – "הייתי טרזן, וסימון ארול פלין / ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין". אלו חוויות קולקטיביות של ילדות: – "נשבענו אמונים לכל הילדות", "באקדח פקקים הטבענו אוניות". הסצנות משקפות תום, דמיון, חדווה, אחווה פשוטה — הילדות כאידיליה, שאיננה עוד.
בחלק האחרון מופיע השבר. העבר אבד, הדמויות נעלמו, מקומות נהרסו. החברויות פורקו, הילדות נגמרה. והדובר? עדיין לבדו, נותר עם הזיכרון בלבד.
"עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה / מסימון לא שומעים אפילו לא מילה" "וגם קולנוע רקס כבר לא קיים".
הלחן לא משתלט על המילים אלא משרת אותן. נבנה על פרייזינג דיבורי־שירי, כמו סיפור אישי מול קהל. המלודיה זורמת עם קשת רגשות משתנה. יש בה תנועה עדינה כלפי מעלה (כשהזיכרון חי), ואז ירידה איטית (כשההווה חוזר). יוסי בנאי שר-מספר סיפור ומטשטש את הגבול בין שירה להקראה. בביצוע שלו יש תחושת אמת מוחלטת — כאילו הוא באמת חוזר ברוחו לאותה סמטה בירושלים.

יוסי בנאי אני וסימון ומואיז הקטן

זהו זה! וחנן יובל – אני וסימון ומואיז הקטן

ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התות
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
ובגן השעשועים על נדנדות
נשבענו אמונים לכל הילדות
שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות
המלחמות היו אז לא אמיתיות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של בארט
ובעברית יפה עם עין ועם חית
דהרנו על ענן עשוי מכריות
ובאקדח פקקים הטבענו אוניות
הייתי טרזן , וסימון ארול פלין
ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין
ובלילות החורף הקרים מאוד
היינו מתכסים בכל החלומות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים
אבל אני כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.ז

יוסי בנאי פייסבוק