במקור נקרא השיר "שהשמש תעבור עלי" ששרה ירדנה ארזי לראשונה ב-1985. זהו שיר ישראלי שהוא גם שיח אישי בין האדם לבין נוף מולדתו וגם תפילה לאלוהיו. ירדנה שרה: "ומוכרחה אני לנגוע בעשבים, באדמה". בעיתות סוערות ובעונות משבר תרים אחר עוגנים שיחברו אותנו אל עצמנו. יש מי שימצא את התשובה בנשיאת עיניו לשמיים בתחינה, ויש מי שתושיט ידה אל האדמה משיבת הנפש. טהרלב מדבר על הארץ הטובה הזו. מילים אלו הן שורשיות ובו בזמן גם מתחדשות, כי אנחנו מבקשים לעצמנו. מי ייתן ובשנה הזו תעבור השמש מעלינו בברכה לשנה טובה.
שיריו של יורם טהר לב ממוקמים עמוק בליבת הזמר הישראלי של שנות המדינה. מאות השירים שכתב, מהלכים מקצה הארץ ועד קצה. הם בבואה מזומרת של הווי הולך ומשתנה המתועד ומונצח בזכותם. בין שיריו מצויים פנינים ליריים ושירי געגועים לימים אחרים, שירים המביעים תקוות ומשאלות לב של רבים מבני דורו.
השיר נשמע פשוט, אך יש בו שכבות של משמעות. זהו שיר על געגוע, על הזמן החולף, על שיבה הביתה ועל התקווה שהטבע והזיכרון יוכלו לרפא את הנפש. "שהשמש תעבור עלי" אינו שיר טבע במובן הפשוט.
השמש כאן מסמלת חיים, חום, חסד והתחדשות. כשהדובר מבקש: – "שהשמש תעבור עלי" הוא אינו מבקש רק יום יפה, אלא שהאור יחזור אליו., שמשמעות החיים תשוב להאיר את דרכו. זוהי כמעט תפילה להתחדשות רוחנית.
יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, חזר כאן לאחד הנושאים המרכזיים ביצירתו: הקשר האינטימי בין האדם לנוף הארץ. אבל אין זו סיסמאות ציוניות. הטבע הוא מרחב של ריפוי. כאשר המילים אינן מספיקות – נשארת ההליכה בשדות.
הבית השני הוא לב השיר – "ואם אשוב אל זאת הארץ". לכאורה מדובר בחזרה פיזית., אבל אז באה השאלה: "האם כקדם יכירוני האנשים והפרחים". זו אחת השאלות היפות שנכתבו בפזמון עברי. האם המקום השתנה? או שאני השתניתי? גם אם אשוב לאותו שביל בדיוק – האם עדיין אהיה אותו אדם? כדאי לשין לב לבחירה המופלאה: לא רק האנשים – גם הפרחים. הטבע הופך כאן לבעל זיכרון, כאילו גם הנוף יודע מי אנחנו.
הבית האחרון מחבר בין הנוף לבין האהבה. – "האם אמצא את כל היופי האהבה הנושנה". טהרלב רומז שאהבה ראשונה אינה רק אדם. היא תקופה. אופן הסתכלות על העולם., היכולת להתפעל. השאלה איננה האם אותה אהובה עדיין שם. אלא האם אפשר לחזור ולהרגיש כפי שהרגשנו אז. זו שאלה שאין עליה תשובה.
הלחן הוא אחת מיצירותיו היפות של חנן יובל. אין בו דרמה גדולה. אין קפיצות מלודיות חדות. המנגינה זורמת כמו הליכה בשביל. יש בה תנועה מעגלית. תחושת נדודים. בפזמון היא מתרחבת בעדינות, אך אינה מתפרצת. גם ברגע השיא נשמרת צניעות. זהו לחן שמשרת את המילים ולא משתלט עליהן.
השיר נשאר רלוונטי משום שהוא עוסק בחוויה אנושית שאינה תלויה בזמן. כולנו שואלים בשלב כלשהו: האם אפשר לחזור למקום שממנו יצאנו? האם המקום עוד מחכה לנו? האם אנחנו עדיין אותם אנשים? האם אפשר להשיב את התמימות של האהבה הראשונה? השיר אינו עונה על השאלות הללו. הדובר רק מתפלל שהשמש תאיר את הדרך.
ירדנה ארזי בחרה לשיר את השיר כמעט ללא הפגנת כוח. אין סלסולים. אין דרמטיות. היא שרה בפשטות צלולה. דווקא האיפוק הוא שהעניק לשיר את כוחו. קולה משדר ביטחון ושלווה, כאילו התפילה כבר נשמעה, גם אם טרם נענתה. היא אינה "משחקת" את הכאב; היא מספרת אותו. התוצאה היא ביצוע שמזדקן היטב ואינו נשמע כבול לאופנות התקופה.
יושי שינה את שם השיר "ישנם ימים" (במקור "שהשמש תעבור עלי") עצם הבחירה לקרוא לשיר "ישנם ימים" מעניינת. מבחינה רשמית מדובר באותו שיר, אך הכותרת החדשה מסיטה מעט את מרכז הכובד. "שהשמש תעבור עלי" היא בקשה, כמעט תפילה. "ישנם ימים" הוא מצב קיומי. הוא מפנה את תשומת הלב לפתיחת השיר – אל אותם ימים של חוסר מנוחה, שבהם האדם מחפש נחמה בטבע, בזיכרון ובדרך. יושי עצמו אמר כי "אי אפשר לומר בעברית 'ישנם ימים' בלי לחשוב על ירדנה ארזי וחנן יובל", ובכך הוא מצהיר מראש שאין כאן ניסיון למחוק את הזיכרון הקולקטיבי אלא להישען עליו.
הגרסה שלו אינה מנסה להתחרות בביצוע האלמותי של ירדנה ארזי, אלא להגיש לו זר פרחים. זוהי גישה צנועה, שמבינה היטב את מעמדה של הקלאסיקה ומעדיפה לכבד אותה במקום לפרק ולהרכיב אותה מחדש.מבחינה קולית, יושי בוחר בפשטות. הוא אינו מחפש דרמה ואינו מנסה להטעין את השיר בפרשנות חדשה או לחשוף בו רבדים שלא היו קיימים. שירתו ישירה, נקייה ואינטימית, כאילו הוא שר לעצמו. זו אינה אינטרפרטציה שמבקשת לשנות את משמעות השיר, אלא ביצוע שמבקש לשמר את הרגש המקורי.
גם העיבוד פועל בכיוון הזה, אך מוסיף ממד אחר. בעוד הביצוע המקורי של ירדנה ארזי נשען על אינטימיות וליריות, כאן נוצרת בהדרגה תחושה רחבה יותר, כמעט המנונית. ההרמוניות וההפקה מעניקות לשיר ממד של שירה משותפת, כאילו הוא כבר אינו תפילתו של אדם אחד אלא קולה של קהילה שלמה. בכך הוא משתלב היטב במציאות הישראלית העכשווית, שבה שירים ותיקים מקבלים חיים חדשים דווקא בזכות יכולתם להפוך לשירי נחמה קולקטיביים.
מי שמחפש גילוי מחודש של השיר עשוי להתאכזב. יושי אינו משנה את הפרספקטיבה, אינו מפתיע מבחינה הרמונית ואינו מעניק לטקסט פרשנות שונה. בניגוד לקאברים גדולים שמצליחים לגרום למאזין לשמוע שיר מוכר כאילו נכתב מחדש, כאן הבחירה היא בשימור. זהו יותר מחווה מאשר חידוש. אבל אולי זו גם מעלתו של הביצוע. לא כל קאבר חייב להמציא את השיר מחדש. יש ביצועים שתפקידם להזכיר מדוע השיר הפך לקלאסיקה מלכתחילה. יושי מצליח לעשות זאת בענווה ובכנות, בלי להאפיל על המקור ובלי לנסות להתחרות בו.
בשורה התחתונה: הגרסה של יושי ל"ישנם ימים" היא מחווה אוהבת לקלאסיקה של יורם טהרלב, חנן יובל וירדנה ארזי. היא אינה משנה את השיר ואינה מבקשת להגדירו מחדש, אלא עוטפת אותו בהפקה עדכנית ובאווירה המנונית שמעניקה לו חיים חדשים. זוהי התרפקות נוסטלגית היוצאת מן הלב – תזכורת לכך ששירים גדולים אינם זקוקים למהפכה כדי להמשיך לרגש. די במבצע שמבין את כוחם ויודע לגשת אליהם בענווה.
צילום עטיפה ותמונת יח״צ: שלו אריאל
יושי ישנם ימים
ישנם ימים ללא מרגוע
בם לא אמצא לי נחמה
בהם מוכרח אני לנגוע
בעשבים, באדמה
לפסוע באותה הדרך
בתוך פריחת הכרכומים
ולהיות כל כך אחר
ולפרוח ערב הגשמים.
רק תפילה אשא
הוי אלי, אלי
שהשמש תעבור עלי
ותראה לי שוב את משעולי
הוי אלי, אלי
רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עלי
ותיקח אותי אל המסע.
ואם אשוב אל זאת הארץ
ואם אפסע שוב בדרכים
האם כקדם יכירוני
האנשים והפרחים.
רק תפילה אשא…
האם אמצא את כל היופי
האהבה הנושנה
אשר היתה שם כשעזבתי
עת אהבתי פעם ראשונה.










