פסטיבל יפוג'אז בבית ציוני אמריקה בתל-אביב, ננעל עם Come Together בהשתתפות נבחרת משתתפי הפסטיבל בעיבודיו ובניהולו של המעבד והמוסיקאי גיל זוהר.
המוזיקה של הביטלס היא מהיצירות המעובדות ביותר בתולדות הג'אז. הסיבה לכך אינה רק הפופולריות העצומה של הלהקה, אלא העובדה שרבים משיריה בנויים על מלודיות חזקות והרמוניות עשירות, שמזמינות פרשנות חופשית – בדיוק כפי שסטנדרטים קלאסיים של ג'אז מזמינים אלתור.
מעבדי ג'אז לשירי הביטלס יכולים לנקוט בכמה אמצעים: שינוי המקצב (למשל מבלדה לבוסה נובה או לסווינג), הרחבת ההרמוניה באמצעות אקורדים עשירים יותר, קטעי אלתור לפסנתר, סקסופון, חצוצרה או גיטרה, האטה או האצה של הקצב, כדי לחשוף רבדים חדשים במלודיה. כך, למשל, "Blackbird" יכול להפוך למדיטציה אינטימית לפסנתר, בעוד "Come Together" יקבל צליל גרוב פאנקי־ג'אזי. העיבודים הטובים הם אלה שאינם מנסים "לשפר" את הביטלס, אלא לגלות בהם משהו חדש. לעיתים דווקא שיר פשוט, לכאורה, חושף מורכבות הרמונית שלא בלטה בגרסה המקורית. השירים של הביטלס שעובדים הכי טוב בג'אז הם בדרך כלל אלה שיש בהם כבר מלכתחילה משהו שמאפשר לפרק אותם: הרמוניה מעניינת, מלודיה חזקה, או מבנה שאפשר לאלתר עליו.
לא כל עיבוד ג'אז לביטלס מצליח. לעיתים העיבודים עמוסים מדי בהרמוניות ובאלתורים עד שהמלודיה המקורית כמעט נעלמת. כאשר זה קורה, הקשר הרגשי לשיר נפגע. העיבודים המשכנעים ביותר הם אלה שמצליחים לשמור על הליבה המלודית של לנון ומקרטני, אך גם מאירים אותה מזווית חדשה. הם אינם מבטלים את הפשטות של השירים, אלא מוכיחים שבתוך אותה פשטות מסתתר עומק מוזיקלי נדיר.
זו אולי ההוכחה הגדולה ביותר לגדולתם של הביטלס: שיריהם אינם רק יצירות פופ מושלמות, אלא גם יצירות שיכולות לחיות מחדש בג'אז, בפולק ואפילו באוונגרד וכל פעם להישמע כאילו נכתבו מלכתחילה עבור הסגנון החדש.
"Come Together" ששימש כשם להתכנסות חגיגית של מיטב הנגנים שניגנו בפסטיבל, נכתב על ידי ג'ון לנון ונפתח באלבום Abbey Road מ־1969. הוא נולד תחילה מתוך הקשר פוליטי: לנון כתב גרסה ראשונית עבור טימותי לירי, שניסה לקדם את עצמו כמועמד למושל קליפורניה תחת הסיסמה "Come together, join the party". בהמשך השיר התרחק מהקמפיין והפך ליצירה הרבה יותר אפלה, פסיכדלית ואסוציאטיבית. המילים כמעט לא "מספרות סיפור". הן זורקות תמונות, דמויות ומשפטים שנשמעים כמו סלוגנים מתוך חלום. לעומת זאת, הגרוב הוא חד וברור.
זה היה אחד העיבודים המאתגרים בערב בניחוח מיילס דיוויסי, בשירתם של דיאנה חאג'ייבה, הזמרת מאזרבייג'ן וגיל זוהר עם תזמור אפקטיבי של כלי נשיפה, סולו גיטרה של ג'ון הרמן מאוסטריה וסולו טרומבון של קספרי סאריקובסקי מפינלנד. המעבד לקח נשימה ארוכה בקטע הזה שהתארך ל-10 דקות מרתקות.
גיל זוהר הוא שבחר מבחר משירי הביטלס לערב הסיום, עיבד, תזמר והנחה. לא זיהיתי קו מסוים בבחירת השירים, הגם שזוהר שם דגש על פול מקרטני. אהבתי את העיבוד ל – Fool On The Hill בנגינת סולו גיטרה של עמוס הדני, עם גדי שטרן בפסנתר, את הסולואים הנהדרים של גרגורי ריבקין בחצוצרה וקספרי סאריקוסקי בטרומבון ב – Here Come The Sun, שיר שתוזמר לעילא.
בגדול – הייתי מעדיף עיבודים על טהרת האינסטרומנטלי, כמו ב – Can't Buy Me Love, או בקטע הסיום הנהדר – Day Tripper, גם על רקע התחושה שהשירה הווקאלית לא תרמה ערך מוסף משמעותי לערב הזה ובמיוחד ב – In My Life, אולי השיר האהוב עלי של הביטלס. עם זאת היה איזשהו קסם בשירתה של דיאנה חאג'ייבה ב – Blackbird.
פסטיבל יפוג'אז הוכיח שהמוזיקה של הביטלס אינה שייכת רק לעולם הפופ, אלא יכולה להיפתח כמעט בלי גבול לפרשנות ג'אזית. העיבודים של גיל זוהר וההרכב הצליחו ברגעיהם הטובים לחשוף את העומק ההרמוני והגרובי של השירים, ובראשם Come Together, שקיבל טיפול ארוך, נועז ומלא דמיון. ועדיין, דווקא הערב הזה הזכיר שהדרך המוצלחת ביותר להמציא מחדש את הביטלס אינה בהכרח לפרק את השירים ולהוסיף להם עוד שכבות, אלא לדעת מתי להניח למלודיה המקורית לדבר, כפי שהוכיחו הקטעים האינסטרומנטליים המוצלחים של הערב, ולהעניק להם משהו ייחודי שחושף את יופיים דרך התזמור והאילתור.
גיל זוהר – בס, עיבודים, ניהול מוסיקלי, דיאנה חאג'ייבה (אזרבייג'ן – שירה, קספרי סאריקוסקי (פינלנד) – טרומבטון, רינו צ'ירינה (איטליה) – סקסופון, ג'ון הרמן (אוסטריה) – גיטרה, עמיקם קימלמן – סקסופון, קובי סולומון – סקסופון, גרגורי ריבקין – חצוצרה, גדי שטרן – פסנתר, עופר פורטוגלי – פסנתר, עמוס הדני – גיטרה, רועי אוליאל – תופים
I want To Hold Your hand, Can't Buy Me Love, Here Come The Sun, The Fool On The Hill, Come Together, Blackbird, In My Life, Day Tripper
