שירתו של חן כהן הזכור מ"דה וייס", נשמעת בפתח השיר רופסת, נוגה  ועייפה, כמו הוא חווה מצב של חולשה על רקע הגילוי שאין עוד אהבה ביניהם. זהו שיר על הפער בין רגעי אובדן יאוש לרגעי תקווה. הטון נוגה, הקול הגבוה כמעט נשנק. בהמשך כשהתחושה משתפרת ("אהבה חדשה מחכה / אהבה בלי להשתדל/ וללכת קדימה/ אחורה לא להסתכל") – הקול מתייצב, הקצב גובר, התזמור מתעשר. חן כהן כמו יוצא מהקדרות והכאב ועובר לשירה יותר בהירה-מפוכחת-חזקה המעידה על יציאה מהמשבר בעצם הניצחון על הפחד ומעבר לתחושה של תקווה. את השורה "לא להקשיב לפחד" שר כהן בטון גבוה – כדי להדגיש את המטמורפוזה שעברה עליו בהתמודדות עם משבר האהבה. הגווונים השונים בביצוע השיר הם שמחזקים את אמינותו. חן כהן נשמע כמי שמנסה להתקרב כמה יותר אל עומק תחושותיו, והמוסיקה מתרגמת אותם עקב בצד אגודל.

איך / לא ידעתי יותר מה לומר
לא רציתי שזה ייגמר / התעוררנו מידי מאוחר
והזמן לא עובר
לא ראיתי שיש אהבה / לא ידעתי מילים לדבר
לא ראיתי שאתה כאן / ואני חוזר
למקום שלא הייתה בו נחמה / ללחום כל יום אותה המלחמה
לא להקשיב לפחד / רוצה אותנו יחד
גם עוד עשרים שנה
איך / זה שואב אותי, כל הלבד / הוא לוקח אותי לטייל
בין ים ליבשה / בין אהבה להרגל
אהבה חדשה מחכה / אהבה בלי להשתדל
וללכת קדימה/ אחורה לא להסתכל
למקום שלא הייתה בו נחמה / ללחום כל יום אותה המלחמה
לא להקשיב לפחד / רוצה אותנו יחד
לרפא את הכאב שלא עזב /וגם אם זה שורף בלב עכשיו
לנצח את הפחד