בישראל השתיקה של זמרים ואמנים במיוחד בשנת בחירות היא כבר כמעט תופעה תרבותית בפני עצמה. אם פעם אמנים הרגישו חלק מהוויכוח הציבורי, היום רבים מהם מעדיפים להישאר עמומים, זהירים או בכלל לא לדבר. הסיבה לכך היא לא רק פחד אלא שינוי עמוק במעמד של האמן, במדיה ובחברה הישראלית.
מאז מתקפת ה-7 באוקטובר 2023, אמנים ישראלים מעטים הוציאו שירים שנוגעים באירועים ובתחושות הקשות שהתעוררו בעקבותיהם. השירים נעים בין ביטוי של כאב ואבל, אבל אינם עוסקים במציאות הפוליטית והחברתית.
איפה הזמר שיורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה? במהלך מחאות הפגנות בישראל התקיימו בשנים האחרונות ב בעקבות משבר הרפורמה המשפטית. החטופים הישראלים ברצועת עזה והתנהלות הממשלה במלחמה. רוב אמני ישראל שתקו.
במדינה מקוטבת כמו ישראל, ברגע שאמן חותם על עצומה, מופיע בעצרת, מעלה סטורי פוליטי, או אפילו עושה לייק למשהו – הוא מיד מסומן כ“שמאלני”, “ביביסט”, “קפלניסט”, “בוגד”, “מתחנף”, והתיוג הזה עלול ללוות אותו שנים.
מוזיקה היא אחד מכלי המחאה הפוליטיים והחברתיים החזקים ביותר, שכן היא נוגעת ברגש, מחברת בין אנשים ומעבירה מסרים בדרך ישירה ומעוררת הזדהות. לאורך ההיסטוריה, שירים שימשו כאמצעי להעברת ביקורת על שלטון, חברה, מלחמות, אי-שוויון ונושאים חברתיים אחרים. שירים יכולים להאיר סוגיות חשובות ולהביא אותן לתודעה הציבורית. למשל, “שירת הסטיקר” של הדג נחש, שיר שמאגד סיסמאות פוליטיות מכל הקשת, מעביר ביקורת על השיח הפוליטי בישראל.
אין ספק: המוזיקה יוצרת חיבור רגשי עמוק יותר ממילים בלבד. לדוגמה, “לבכות לך” של אביב גפן הפך להמנון זיכרון לרצח רבין והתחבר לרגשות של דור שלם.
מוזיקה יכולה להפוך להמנון מחאה, כמו “אין לי ארץ אחרת” של קורין אלאל, ששימש בהפגנות רבות בישראל. יש שירים שיצרו שינוי פוליטי או עוררו דיון משמעותי. למשל, “מחכים למשיח” של שלום חנוך הפך לסמל למחאה כלכלית בישראל של שנות ה-80.
אין באמת “שיר ישראלי הכי פוליטי” מוסכם. זה תלוי תקופה, הקשר, ומה נחשב “פוליטי” (מחאה חברתית, צבא, כיבוש, דת ומדינה וכו’). “שיר לשלום” בביצוע המזוהה עם מירי אלוני הפך לסמל מחאה נגד מלחמות, הושר בעצרת שבה נרצח יצחק רבין ב־1995. מאז נתפס כקריאה לשלום וגם כסמל טראגי. יענקלה רוטבליט שעומד מאחורי המילים כתב את "השקר יושב בראש השולחן" ללהקת "החצר האחורית" – שיר על חברה מהופנטת בתוך מציאות סגורה ומנגנון שמזין אותה בשקרים.
“ילדי חורף 73” שבוצע ע"י להקת חיל החינוך הוא שיר שמדבר על דור מלחמת יום כיפור והטראומה הלאומית. "עבודה שחורה” של אהוד בנאי הוא שיר מחאה ישיר על מצב הפלסטינים – אחד השירים הכי שנויים במחלוקת שנכתבו בישראל. "הביתה" מאת אהוד מנור בביצוע הזמרת ירדנה ארזי, פורסם בקריאה לנסיגת צה"ל מלבנון. הוא יצא לרדיו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1983 ועורר סערה ציבורית. לימים הפך השיר למזוהה עם מאבק לשחרור החטופים מרצועת עזה בעקבות טבח שבעה באוקטובר.
אנחנו דלים בזמרי מחאה אותנטיים. מצחיק אותי שבראש שירי רשימת שירי המחאה המקומיים נמצא זמן רב "איזו מדינה" של אלי לוזון ולא "מחכים למשיח" של שלום חנוך. מעולם לא צמח זמר-יוצר מחאה אותנטי. . אולי מאיר אריאל, אבל הוא היה משורר מתוחכם מדי מול הממסד. אהוד בנאי הוא זמר מחאה ("עבודה שחורה"), "הדג נחש" יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך. אבל אלה לא יגיעו להפגנות. הם גם דואגים לפרנסה שלהם. כל המייק-לאב-נו-וור, זה משהו שלא ממש נקלט באדמתנו עקובת הדם. מזמרים דורשים לבדר, להנעים, וככה, פחות או יותר הם מגיעים לכיכרות כבדרנים מתנדבים. לא טרובדורים שבאים באמת לזעוק את זעקת המחאה. האם להיות להיות בדרן שמאלני זה עד כדי כך מסוכן?
שלמה ארצי שר משפט: “יש לנו ארץ למה עוד אחת”. בשיר "ארץ חדשה" מתוך האלבום “חום יולי אוגוסט” (1988) זה לא היה שיר מחאה, אלא מעין שיר פוליטי-חינוכי של זרם תודעה, שעיקרו סיפור של אב הפונה לבנו בעת נסיעה במכונית בדרכי עפר (כי העיר חסומה) ביום חורפי, כשהמציאות ניבטת מבעד לחלון המכונית. במהלך הנסיעה עולות סוגיות הנוגעות לעצם הקיום של שני עמים על אדמה אחת.
השורה ה”פוליטית” (“יש לנו ארץ למה עוד אחת”), נכנסה לשיר כחלק ממסכת התובנות על המציאות המקומית. השיר מדבר במרומז על המאורעות שהתרחשו ברצועת עזה ובגדה המערבית בסוף השמונים. במציאות הזו, ארצי מעמיד שני עמים זה מול זה: כשאצל הישראלי-יהודי יום שני רגיל, אצל הערבי יש “איזה חג” והוא מתפלל. ה”איזה” מראה שאין לישראלי מושג מיהו שכנו. הוא אינו בקי בחגיהם, מסתכל עליהם מהצד, כאילו אינם שייכים לארץ בה הוא נוסע.
אבל שלמה ארצי אינ זמר של מחאה. הוא מייצג את הקונצנזוס הכמעט מקודש: אם אתה חפץ חיים להישאר במיינסטרים ולהיות נאהב – אל תביע דעה פוליטית. אחריות ציבורית כאמן? קודם כל האחריות היא לקידום הקריירה שלך. הזהירות גדולה מתמיד. חשש להפסיד את הקהל הגדול שלו.
ברוס ספרינגסטין, כתב על אמריקה שירים המסתכלים למציאות בעיניים בלי בלי להסס או לחשוש מפגיעה בפופולריות שלו. אם משפיעים – הוא מהמשפיעים.
זמרים, ובפרט זמרים ים-תיכוניים, לרוב נמנעים ממעורבות פוליטית וממחאה מסיבות שונות, ביניהן: רצון לשמור על קהל רחב ומגוון – בניגוד לאמנים מז’אנרים אחרים, המוזיקה הים-תיכונית פונה לקהל רחב במיוחד, הכולל אנשים מכל הקשת הפוליטית. מעורבות פוליטית עלולה להרחיק חלק מהקהל ולפגוע בפופולריות.
התרבות הים-תיכונית מדגישה שמחה ובריחה מהמציאות – רבים מהשירים בז’אנר מתמקדים באהבה, מסיבות, חפלות ורגש, ופחות בנושאים מחאתיים. הקהל מצפה מהמוזיקה הזו להיות מפלט ולא זירה פוליטית.
לא לשכוח: תעשיית המוזיקה תלויה בתחנות רדיו, גופי שידור ומפיקים גדולים, שחלקם מעדיפים אמנים “לא מזוהים פוליטית” כדי למנוע סכסוכים והחרמות. אמנים שהתבטאו פוליטית בעבר ספגו לעיתים קרובות ביקורת חריפה, חרמות או פגיעה בקריירה. הדוגמאות לכך גורמות לאחרים להיזהר.
הקשר החברתי-תרבותי – רבים מהזמרים הים-תיכוניים מגיעים מרקע חברתי שמרני יחסית, והתרבות המזרחית נוטה פחות לעימותים פוליטיים ישירים ויותר לשיח קהילתי פנימי. כנראה אין סיכוי אחרי מה שישראל חוותה בשלוש השנים האחרונות שיחול שינוי. במקום זמרי מחאה נקבל עוד ועוד זמרי נחמה ובידור.
זמרים בישראל חיים מהופעות, עיריות, ועדי עובדים, חתונות, קמפיינים מסחריים, ריאליטי וטלוויזיה. אמירה פוליטית חריפה יכולה לגרום לביטולי הופעות, חרמות ברשת, ירידה בהשמעות, אובדן שיתופי פעולה הגיוני שאמן ישאל “למה לי להיכנס לזה בכלל?” פעם אמן היה מתראיין לעיתון , והסיפור היה נגמר.היום – כל משפט הופך לקליפ בטיקטוק, כל ציוץ נהיה כותרת, כל אמירה יוצרת סערה תוך דקות. התגובות גם הרבה יותר קיצוניות – מתקפות אישיות, שיימינג, איומים, קריאות לחרם. זה יוצר אצל אמנים תחושה שאין באמת מרחב לניואנסים.
הפופ הישראלי של היום מתמקד הרבה בבילויים, העצמה אישית, וייב, כמעט נמנע לחלוטין ממחאה, אידיאולוגיה, פוליטיקה ישירה. אם פעם אמנים כמו שלום חנוך, אביב גפן, יהודה פוליקר, אהוד בנאי נתפסו כקולות של דור, היום הרבה כוכבי פופ נתפסים יותר כמותגי מוסיקה ובידור.
גם הקהל עצמו לא רוצה פוליטיקה מאמנים. אחרי שנים של מתח ציבורי וביטחוני, הרבה אנשים מחפשים במוזיקה בריחה, נחמה, כיף, אחדות רגעית, ולא עוד עימותים.
עדיין יש מחיר גם לשתיקה, היא אמנם מגינה על הקריירה, אבל לפעמים יוצרת תחושה שהתרבות איבדה אומץ, אין כמעט “שירי מחאה” גדולים, אמנים פחות מסתכנים בשביל אמירה.השתיקה של אמנים בישראל לקראת בחירות לא בהכרח נובעת מאדישות אלא מהבנה שהמחיר הציבורי, הכלכלי והאישי של עמדה פוליטית נהיה קריטי.
אנחנו לפני סיבוב בחירות. האם יישמע מגוחך לומר ליוצרים ולזמרים: הגיע הזמן שתפסיקו לשתוק. תתחילו להסתכל למציאות בעיניים. תתחילו להשפיע!
