מאיה בלזיצמן ומתן אפרת השקת האלבום החדש

מאיה בלזיצמן ומתן אפרת – הצגה של צ'לו ותופים

כשמאיה בלזיצמן מחבקת את הצ'לו שלה נדמה שאין גבול ברור בין קול, כלי וגוף – ובמופע הזה האיחוד הנדיר הזה הופך לאחת החוויות המוזיקליות השלמות והמרגשות שניתן למצוא כיום על במה ישראלית.

5/5

מאיה בלזיצמן היא הצגה של כלי וקול שחוברו יחדיו לגוף אחד, המייצר אנרגיות בלעדיות. היא לוקחת את השירים למחוזותיה בעוצמות תחושתיות, שמניעות אותה לביצועים עמוקים, כשהגוף שלה וגוף הצ'לו כמו הופכים לישות אחת. האופן שבלזיצמן שרה תוך ליווי עצמי נשמע  אינטרקציה מופתית ולא משנה מהו הז'אנר. מנהלת שיח עם הצ'לו בצליל אקספרסיבי, בהבעת תחושות שקיימת בתנועות, בהבעות הפנים. מתן אפרת הוא הרוח הגבית הרוקיסטית שלה, מייצר שילוב אפקטיבי הפתוח לחידושים והפתעות.
בלזיצמן היא מוזיקאית שמגיעה מעולם הצ'לו והיצירה הקאמרית, והדבר מורגש מאוד. היא אינה בונה את השיר סביב "פזמון מפוצץ" כמו בפופ הישראלי המקובל אלא כמו יצירה קאמרית: נשימה ארוכה, תנועה הדרגתית, הצטברות רגשית. כך נפתח מופע השקת האלבום החדש – מפגן סולו צ'לו, תזמור מורכב ל"גרגיר של חול" שיר שכורך  אובדן, מלחמה, זיכרון ותקווה בלי להפוך למניפסט ובלי לגלוש לסנטימנטליות.במקום הצהרות גדולות הוא מציע דימויים קטנים: גרגר חול, ילד שנבהל, כוכב שנפל, אור קטן בחלון, ומתוך כל הדברים הזעירים האלה נבנית אמירה גדולה מאוד: לפעמים דווקא הדבר הקטן ביותר הוא זה שמחזיק את העולם שלא יתמוטט.
חלק משמעותי בהופעה – פרשנויות ייחודיות לשירים של משוררות. בלזיצמן שרה "ושום סלע" של תרצה אתר ללחן של דנה ברגר והעניקה לו עומק דרמטי משלה בתזמור שמתחיל "קטן" והולך ומתעצם בשירה ונגינה על הצ'לו – ושוב מתגלה כ- Singer-instrumentalist ליגת על
.הביצוע של "היי שקטה" של רחל שפירא שהלחין פוליקר המזוהה עם ריקי גל, מעיד כמה עוצמתי יכול להיות קאבר טוב שמבוצע בתחכום מדהים של שילוב צ'לו, שמעצים את השיר ומעניק לו עומק משמעותי שכולו בלזיצמן.
אם קאברים אז "נה מה קיט פָּה" שיר שנשחק במאות ביצועים, והשאיר את ז'אק ברל משנת 1959 כביצוע האולטימטיבי.  מאיה בלזיצמן מציעה עיבוד ופרשנות מזווית אחרת.  הגרסה בעיבוד לצ'לו, כלי מיתר, קצב תופים דרמטי וצליל אקורדיון העניק לשיר נגיעת טנגו. שירתה של מאיה – ציפור שיר.
"מודה אני" של מאיר אריאל שסגר את ההופעה הוא הרבה יותר משיר הודיה. זוהי פילוסופיית חיים מזוקקת. מאיר אריאל מציע בו רעיון פשוט וקשה כאחד: להכיר בטוב וברע, באמת ובחסד, בשינה ובעתיד, ובכל זאת לומר תודה. מאחורי הפשטות מסתתרת תפיסת עולם עמוקה מאוד על אמונה, זמן, אהבה וחיים. העיבוד של בלזיצמן הוא שילוב יפהפה של הגעגוע לעבר וההיבט העכשווי בתזמור עשיר שמייפה את השיר. 
רחל שפירא חוזרת ב"מישהו" – על מישהו שזקוק לעזרה. פלוני שבדמיונה. בוכה, קורא בשמה, מביט עליה, מושיט ידיו אליה, קורא בשמה. המחשבה הזו – על אדם לא נודע שמחפש קשר אנושי איתך, מושיט זרועות "כמו תינוק תמים מאמין בי" ואתה לא יכול לתקשר איתו – טורדת מנוחתה. תובנות שעולות מן השיר: בני אדם באשר הם זקוקים לעזרה, מייחלים לסיוע אנושי, אבל נשארים נואשים באין מקשיב ורואה, הופכים קורבנות מחוסר היכולת לתקשר איתם. השיר יצא ב-2014 בעיבוד שהבליט בפתיחה קצב תופים. בגרסה הנוכחית הצ'לו תופס פיקוד מהפתיחה ומעניק לשיר גילו מחדש.
עוד משוררת שנכנסה לרשימת השירים – לאה גולדברג בשיר "המסע הקצר ביותר" – על הזמן, הזיכרון והאשליה שאנחנו מתקדמים בקו ישר מן העבר אל העתיד. לכאורה זהו שיר קצר ופשוט. בפועל הוא עוסק בשאלה פילוסופית עמוקה מאוד: האם העבר באמת מאחורינו? גולדברג משיבה: העבר נמצא במרחק נגיעה. העבר וההווה מפסיקים להיות תקופות נפרדות. הם שכנים. גרים זה לצד זה. הלחן והקצב האיטי  מבטאים את מהות השיר ויוצרים תחושה שהזמן עצמו נמתח. כמו בשיר, גם במוזיקה אין כמעט תנועה קדימה. הכול מרחף. הכול משתהה. קולה אינו דרמטי. הוא כמעט מספר את השיר לעצמו.

מהשירים החדשים – 2 מפעימים לא רק כעומדים בפני עצמם אלא בעיבודים להרכב הזה: "מקלט לעצמי" – שיר על הורות שבה האחריות והחולשה מתערבבות. 
המוזיקה העדינה והמקצב המחבק מעמידים חיץ רך בין דימויי האימה לטון המנחם, וכך נוצרת אינטימיות עמוקה: שתי נשמות בחדר אחד, שמחזיקות זו בזו כדי לשרוד את הלילה.
מאיה בלזיצמן שרה בטון אימהי רך מחבק  בהרמוניה עוטפת. המוסיקה משדרת בעיקר את החמלה המחבקת – במנגינה מופלאה, בעיבוד הקלאסי למיתרים, בצליל האווירה השמיימי.
"ילדת לב" בעיבוד מיוחד לחליל וצ'לו – שיר על רגע חמקמק ומבלבל: הזמן שבו ילד מפסיק להיות של ההורה ומתחיל להיות של עצמו. לא מרד דרמטי, לא ניתוק – אלא התרחקות עדינה, כמעט בלתי נראית, שמורגשת דווקא באינטימיות היומיומית . זה שיר על שחרור בלי פאתוס, על אהבה שלא מבקשת בעלות, ועל צבעים שילדים רואים גם כשמבוגרים כבר לא. שיר הורי־פואטי  אינטימי, מדויק, ויפה בלי להיות מתוק מדי.
השילוב של יצירות אינסטרומנטליות מרתק: Yellow Desert – קטע אווירה מורכב עם אפקטים אלקטרוניים, סולו חשמלית של עוזי פיינרמן שמתפתח ליצירה דרמטית בהובלת הצ'לו של מאיה שהוא הרבה יותר מכלי בתזמורת, מעבר קצבי מפתיע וסיום מסעיר.
"מיינור סווינג" (Minor Swing)  שנפתח בסולו תופים של מתן אפרת הוא אחת מיצירות הג'אז המפורסמות ביותר, שהולחנה ב-1937 על ידי גיבור הגיטרה ג'נגו ריינהארדט וכנר הג'אז סטפן גרפלי. היא נחשבת לאבן יסוד בסגנון הג'אז הצועני (Gypsy Jazz) וסטנדרט ג'אז מוכר. העיבוד שעשו מאיה ושות' השיב משב של רוח פרצים מלהיבה למופע.
מדיטציית הרגעה לקראת סיום – "שבע שורות לזריחה" (מילים: אמיר אור לחן: מאיה בלזיצמן)  מסוג השירים שנדמה כי נכתבו אחרי שהסערה כבר חלפה. לא מתוך ההתפרצות עצמה, לא מתוך האבל או הכאב, אלא מתוך המקום השקט יותר, שבו האדם מרים את הראש ושואל האם עדיין אפשר להאמין בעולם. השיר הוא יוצא מתוך ההכרה בשבר, אך מסרב להישאר בו. הוא מציע תקווה שאינה תמימה, אהבה שאינה עיוורת, ועתיד שאינו מובטח אך עדיין ראוי לציפייה. בלחן העדין של מאיה בלזיצמן ובעיבוד הקאמרי השקוף, הטקסט של אמיר אור נשמע כמעט כמו תפילה חילונית: לא תפילה לנס, אלא תפילה ליכולת האנושית להמשיך לראות יופי, להמשיך לאהוב, ולהאמין שגם אחרי לילה ארוך מאוד, תיתכן עדיין "זריחת האדם".
השיר מהווה סיום מושלם למופע של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת. אחרי מסע מוזיקלי העוסק פעמים רבות בזיכרון, אובדן, געגוע ופגיעוּת, הוא אינו מסתיים בקינה אלא בתקווה. לא תקווה נלהבת ורועשת, אלא תקווה מפוכחת.
אם יש חוט  שקושר את כל שירי הערב, הרי זו האמונה שגם מול אובדן, זמן חולף ושבר אנושי, עדיין אפשר למצוא יופי, להושיט יד, לומר תודה – ולחכות יחד לזריחה.

מופע ההשקה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת אינו רק השקת אלבום אלא מסע מוזיקלי של זיכרון, געגוע, חמלה ותקווה, שבסופו המאזין יוצא לא רק מסוחרר מעוצמתו אלא מועשר מהאנושיות העמוקה הפועמת בו. זהו מופע שנע בין לאה גולדברג, רחל שפירא ומאיר אריאל לבין היצירה החדשה של בלזיצמן, ומוכיח שמוזיקה יכולה להיות בעת ובעונה אחת אינטימית וגדולה, קאמרית וסוחפת, אישית ואוניברסלית.
בעידן של גירויים מיידיים ופזמונים שנועדו להיעלם עם הגלילה הבאה, בלזיצמן ואפרת מציעים אלטרנטיבה נדירה: מוזיקה שמבקשת להאט את הזמן, להקשיב באמת, ולהרגיש לעומק.
כשמאיה בלזיצמן מחבקת את הצ'לו שלה נדמה שאין גבול ברור בין קול, כלי וגוף – ובמופע הזה האיחוד הנדיר הזה הופך לאחת החוויות המוזיקליות השלמות והמרגשות שניתן למצוא כיום על במה ישראלית.

צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי

"ושום סלע" 

"מישהו" 

"מקלט לעצמי"

Yellow Desert

"מיינור סווינג"

"שבע שורות לזריחה"

 

מאיה בלזיצמן ומתן אפרת פייסבוק

share

4 אהבו את זה

share

4 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן