מאי זמוש יצרה מנגינה נוגה שמשרטטת תחושה של הזדהות עם אנשים הסובבים אותה. הם עוברים על פניה כבלתי נראים, כאלה שאיש לא שם עליהם, לא מרגיש בהם. זמוש לא רק מזדהה איתם אלא רואה בעצמה אחת מהם. כך היא מביעה ניכור וריחוק רגשי של החברה בכלל ושלה בפרט.
המנגינה והעיבוד (מאור גרידיש) אף יותר מהמילים מייצרים צליל שמימי שיש בה מיזוג של ניכור והשתתפות בצער. מוסיקת אווירה בעלת מגע פולק-קלאסי עוטפת את המבע העדין-רגיש מתכוון שלה ביחס לאנשים השקופים. כניסת הכלים החשמליים מייצרת שכבה יפה המתחברת בצורה אורגנית לצליל האקוסטי.
זמוש יודעת להעניק לתחושה את הצליל הנכון , לחלק אנרגיות בביצוע, והאתנחתא לקראת סיום מבליטה בצורה אפקטיבית את חולשתה הפרטית מול הניכור הכללי.
מאי זמוש אנשים שקופים
אנשים שקופים
אנשים שקופים/ מתהלכים, לא נראים.
על פניי חולפים/ כמו רוחות, כמו צללים
כמו צלילים/ שאף אחד לא רוצה לשמוע
סיפורים/ שאף אמא לא תקרא/ לילד לפני השינה.
אנשים שקופים/ כואבים, מתכלים
כמו תפוחים ישנים,/ על השולחן נרקבים.
כמו שירים,/ שאף אחד לא רוצה לשמוע
סיפורים שאף אמא לא תקרא
מהחייל שלא יחזור עוד לביתה.
ולפעמים חולשה
שאין בפניה לעמוד,
כובשת את גופי,
מחשבותיי נשכחות
וגם אני מתנדפת, נהפכת לעוד
מאותם האנשים השקופים.
