ר' יהודה הלוי, משורר ימה"ב תיאר את עבד הזמן כאדם מוגבל במגבלות הזמן הנשלט בידי האל.  במקום להיות משועבד לזמן, שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. חברי להקת מונד לא נמצאים במקום הזה. כבני אנוש ריאליים, הם מדברים על הזמן כפקטור שרידותי. אנחנו זמניים בעולם לא משתנה, דברים לא ישתנו, וכל שנותר הוא "לפזר פירורים", "להשאיר סימנים" כדי להותיר חותם כלשהו.
המוסיקה מלודית והרמונית להפליא, משדרת נימת עצבות אפלולית, עולה על מסלול הרדיו הידידותי בשירת רגש צנועה ומאופקת, בעיבוד יפהפה של פטריק סבג שמייצר אווירת דמדומים שמחזקת את המילים. מונד משדרת את הנרטיב בבהירות, בהתכוונות גדולה.
למבקרי מוסיקה יש נטייה לחפש הגדרות, שבדרך כלל אינן מהוות תיאור מדויק של משמע האוזניים. מאחורי כמעט כל שיר חבוי קונספט העומד בבסיס השיר- בין אם זה רגש כלשהו המועבר באמצעות המוסיקה או מסר שהזמר/ת רוצים להעביר בין אם זה במילים, בצורת ההגשה או בסגנון ההפקה. תקשיבו לשיר ותגדירו איך שתרצו: יש כאן פופ אותנטי מגובש בחיבור מילים ומוסיקה, שמדייק בביטוי הנרטיב.

מונד הם: מתן אטיאס – גיטרות ושירה דרור רוסטמי – תופים, יגאל נודלמן – גיטרה בס, איל לפידות – קלידים

מונד סימנים

הרוב נשאר דומה, כמעט קפוא/ פה ושם שינויים קטנים
הכביש הישר, בסופו עיקול/ ושורות ארוכות של בניינים
מזכירים שאנחנו עבדים של הזמן/ מפזרים פירורים, כדי שיהיה לאן לשוב
ומאיפה לברוח, להיזכר ולשכוח/ ולהשאיר סימנים

הנוף כל כך מוכר ובכל זאת אחר/ אולי זה אני שמשתנה
המכונית מאיצה, המרחק מתקצר/ מה שהיה ומה שעוד יהיה
מזכירים שאנחנו עבדים של הזמן/ מפזרים פירורים, כדי שיהיה לאן לשוב
ומאיפה לברוח, להיזכר ולשכוח/ ולהשאיר סימנים
שיהיה לאן לשוב/ ומאיפה לברוח, להיזכר ולשכוח
ולהשאיר סימנים