"שיהא בי את האומץ” של מיתריי (מאיה ביתנר) הוא שיר שממוקם בין תפילה אישית לבין טקס קולקטיבי. זה לא רק שיר במובן הפופולרי אלא חוויה כמעט מדיטטיבית־שבטית, שמבקשת לפרק פחדים ולהזמין חופש.
ליבת השיר נמצאת במשפט החוזר: "שיהא בי את האומץ להביא את כל כולי”. זהו לא אומץ הירואי או חיצוני, אלא פנימי: להיות חשוף, להיות לא מושלם, להיות נוכח באמת מול אחרים. הדוברת מודה בפחדים:" אני עדיין מתביישת”, "עדיין לא בטוחה”. זוהי כנות שלפיה האומץ לא מוצג כמשהו שכבר הושג, אלא כתהליך.
אחד האלמנטים היפים בשיר הוא המעבר מ"שיהא בי” לשיהא בנו”. זה שינוי קטן אבל משמעותי: השיר מתחיל כהתבוננות פנימית, והופך להזמנה קבוצתית. כך נולדת תחושת הטקס כאילו מדובר במנטרה שמיועדת להיאמר יחד השורות "תקראו לי משוגעת / תקראו לי הזויה” מציגות עימות עם נורמות חברתיות. יש כאן ויתור על הצורך באישור חיצוני., ובהמשך – "עדיין מבקשת / לשחרר שליטה” – הבנה שהאומץ האמיתי הוא לא "להיות חזקה”, אלא דווקא להרפות. השאלה מי היא תהיה נשארת פתוחה, וזו בחירה מודעת – אין תשובה סופית.
השפה פשוטה, חזרות רבות ("שיהא”, "ושנביא”), משפטים קצרים ולא מורכבים. זה יכול להיתפס כפשטני, מצד שני זה גם מה שמאפשר לשיר לעבוד כחוויה רגשית/גופנית ולא רק אינטלקטואלית
המוסיקה נשענת על השפעות של מוזיקת עולם – דיאלקטים והגיות שמזכירות מסורות מהודו ואפריקה, מקצבים מחזוריים עם אופי שבטי, מעברים שמרגישים כמו עלייה בטקס או ריקוד. הקצב משחק תפקיד מרכזי כמניע , משהו שמזמין תנועה, אפילו שחרור פיזי. זה שיר שאפשר להרגיש בגוף, לא רק להקשיב לו.
מי שמחפש שיר קלאסי עם סיפור ברור עלול להרגיש שזה יותר סקיצה רעיונית עם עומק לירי מוגבל – מעט רעיונות, הרבה חזרה. מצד שני מיתריי משדרת אותנטיות רגשית גבוהה חיבור בין אישי לקולקטיבי ובשימוש במוזיקה ככלי חווייתי (כמעט טקסי)
מיתריי שיהא בי את האומץ. בימוי דוידקה
שיהא בי את האומץ
להביא את כל כולי
שיהא בנו האומץ
ושנביא
ושנביא
אני עדיין מתביישת
עדיין לא בטוחה
עדיין מתביישת
בין בני אדם
בני
אהבה
שיהא בי את האומץ
להביא את כל כולי
שיהא בנו האומץ
ושנביא
ושנביא
תקראו לי משוגעת
תקראו לי הזויה
גם ככה אין לדעת
מה כאן אמת
מה
אשליה
עדיין מבקשת
לשחרר שליטה
אין גבול בשום שמים
למי אני
אהיה
שיהא
שיהא
שיהא
אהיה
שיהא
שיהא
שיהא
שיהא בי את האומץ
להביא את כל כולי
שיהא בנו האומץ
ושנביא
ושנביא
