האם הייתה זו טיפת גשם או דמעת אדם שנותרה מהפרידה ביניהם? זו השאלה שעומדת במרכז שירה של לאה גולדברג.
איך הופכים סונטת אהבה לירית לשיר מצמרר? כי כאשר קוראים את השיר ללא הלחן ובלי טון קולה המדוכדך של נורית גלרון, הדרמה לא ממש קיימת. חוזרים לדקויות של הטקסט. כלומר לניתוח הספרותי שאינו מתחשב במנגינות חיצוניות.
השיר נפתח בקביעת עובדה – "נפרדנו כך" (ללא סיבה?) פרידה כואבת מבחינתה שיצרה ביניהם חומה כערפל. ואז : "זאת הטיפה / שעל ידי נותרה לי / טיפת סגריר ודאי היא, לא דמעה" הדמעה היא מוטיב מרכזי בשיר. מה מקור הדמעה? כיוון שהפרידה התרחשה ללא דמעות – האם הדמעה שנותרה מקורה בראייה סתמית (אובייקטיבית) של דמעה שנוצרה בגלל גשם, או זו דמעה שמקורה בבכי. המשוררת משחקת על הקו הדק הזה שבין מציאות למטפורה.
אבל בבית ב' מגיע הסבר לאי הבכי שבסיטואציה: "לדור הזה הבכי הוא כלימה / הוא לא יבכה על אהבה גוססת" – תיאור הזהות בין האהוב לבני דורו, המסביר מדוע אינו בוכה, ואולי זו אינה עובדה, אלא הנחה שדרושה לה לשכנוע עצמי, לניחום.  – הסיבה לאי הבכי אינה העדר רגשות, אלא הפנמתם, אי חשיפתם כפי שנהוג אצל בני הדור.
הדמעה תחזור בבית ג': "נפרדנו כך: "הרחוב המה המה דחפני איזה הלך ומנגד הערפל תלוי כהינומה/ מאין בליבי חדווה חוגגת,אולי בכל זאת/ זו הייתה דמעה" הדוברת נפתחת פתע לעולם סביבה (הרחוב המה) יוצאת מסגירותה ואפילו תמהה – "מאין בלבי חדווה חוגגת?" – למעשה השינוי המשמעותי שחל אצלה כלפי הסיטואציה: ערפל שהפריד כחומה הופך פתע "ערפל תלוי כהינומה" (מעטה כלה) אם בבית הראשון הערפל שימש כחיץ אטום וקר ובלתי ניתן לחדירה כחומה, הנה בבית השלישי הוא כבר "תלוי מנגד, שקוף בהיר ואוורירי כהינומה – שהיא גם מחיצה אבל במובן המקרב, בהקשר של נישואין. ואז גם השינוי באשר לזהות הדמעה שמעורר תקווה שאיכפת וכואב לו. אולי בכל זאת הייתה כאן דמעת אדם.
45 השניות של הפתיח המוסיקלי האינסטרומנטלי מכינות רקע אווירה סגרירי מאוד. האינטרפרטציה המקורית של נורית גלרון ספוגה בעצב מהול באיזשהו ריחוק, כאילו היא שרה בספירה הזויה, ועדיין היא מצליחה לטעון את השיר בעומק רגשותיה, להעניק לשיר מימד תחושתי מאוד מיוחד.

נפרדנו כך, / היטב היטב חרה לי / הערפל בינינו כחומה / זאת הטיפה
שעל ידי נותרה לי / טיפת סגריר ודאי היא,
לא דמעה.
לדור הזה / הבכי הוא כלימה / הוא לא יבכה / על אהבה גוססת / ביום הדין
ובלילות החסד / אדיש וגא / הוא לא יוריד דמעה.
נפרדנו כך: / הרחוב המה המה / דחפני איזה הלך / ומנגד הערפל תלוי כהינומה.
מאין בליבי חדווה חוגגת,/ אולי בכל זאת /זו היתה דמעה.
נפרדנו כך