ניצן אלון מהרהרת את עצמה למצבי תנאי ביחסי הבינה-בינו, שהם היפותזות של אם וכאשר ויתכן ש. היצר לצאת החוצה להשתחרר מול הקול הפנימי שקורא להישאר יוצרים שיח אישי אמין בינה לבין עצמה. "אולי אסע, אני תמיד נשארת" ניצן שרה כמעט בלחישה את מחשבותיה, בנימת עצב, בטון אינטימי. בריחה מול יציבות. זו לשון המאזניים.
המוסיקה ממוקמת עקב בצד אגודל במקום בו היא נמצאת – במנגינה הלירית הנוגה, בצלילי האווירה העוטפים, בשירה המינימליסטית הרגישה. הכי קרובה אצל עצמה.
צילום הבית המואר בחשכה בקליפ מזווית אחת בלתי משתנה, משאיר אותנו לא רק באווירת הספק העולה מן השיר, אלא גם מוסיף לתחושת הבדידות שהמוסיקה מקרינה. אנחנו נשארים קרוב מאוד אל ניצן אלון. תחושותיה מגיעות גם מחלחלות.
ניצן אלון הרכבת האחרונה לתל אביב
אם אשאר עכשיו / אולי אשאר לעד/ אולי אתעורר ואפחד ללכת
אם/ אם אשאר איתך/ אולי נתבגר יחד/ אולי תסגר לעד הדלת, אז
אולי אקח את הרכבת האחרונה לתל אביב/ אולי אסע, אני תמיד נשארת
אני חושבת שהתנועה בתוך העיר תזיז אותי/ איתך אני עומדת
אם אשאר היום/ אולי תסתחרר פתאום/ כבר לא נוכל לנשום ביחד, אז
אולי אקח את הרכבת האחרונה לתל אביב/ אולי אסע, אני תמיד נשארת
אני חושבת שהתנועה שלי בעיר תזיז אותך/ איתי אתה עומד
אם אשאר קרוב/ אולי נגלה שטוב/ גם במקום לעמוד/ ביחד
