בסוף שנות ה־50 הג׳אז מתפצל לכיוונים שונים (קול ג׳אז, הארד־בופ, מודאלי) מוזיקאים מחפשים זהות חדשה סטיט כאן הוא דוגמה קלאסית לג׳אז אמריקאי בשלב מעבר- בין הביבופ המהיר והווירטואוזי של שנות ה־40 לבין גישה יותר רגועה, בלוזית ונגישה של סוף שנות ה־50.
סוני סטיט מזוהה מאוד עם ביבופ (בהשפעת Charlie Parker), לא מהפכן כמו מיילס דיוויס ולא ניסיוני כמו ג'ון קולטריין אלא מייצג קו של שליטה במסורת + ביטוי אישי ישירץ הוא פחות “רץ” על הכלי, יותר נושם, יותר מלודי, נותן מקום לגרוב ולבלוז. התוצאה: ג׳אז שהוא גם אינטלקטואלי וגם מאוד רגשי ונגיש.
שם האלבום – “The Sound of Jazz”כמעט מצהיר: זה אינו ניסוי או חידוש רדיקלי אלא ניסיון להציג “ג׳אז כמו שהוא”. המאפיינים: הרכב קטן (קומבו), הקלטה יחסית נקייה ולא עמוסה, דגש על נגינה חיה ואינטראקציה, תחושה של מועדון ג׳אז אינטימי, לא אולם קונצרטים.
הדבר המרכזי באלבום הוא הסאונד של סטיט עצמו – טון חם, עגול, ברור מאוד, פחות “מחוספס” מנגני הארד־בופ אחרים, פרייזינג (משפטים מוזיקליים) זורם. איזון בין טכניקה מרשימה לבין שליטה וריסון.
זה לא רק הסולן ההרכב שאיתו – אדי היגינס בפסנתר, דאפי ג'קסון – תופים, דון מאסט – בס לא רק תומך אלא גם “עונה”, מייצר תחושת ספונטניות, מה שנותן לאלבום חיים.
האלבום אינו מהפכה אלא הצהרה: כך נשמע ג׳אז טוב כשהוא מנוגן נכון. סוני סטיט מצליח כאן לקחת שפה מוכרת (ביבופ + בלוז), לנגן אותה בבשלות ובשליטה, ולהפוך אותה למשהו חם, אנושי ונגיש
